אם אני כועס זה לא אומר שאני טועה

נקלעתי לוויכוח היום על נושא חשוב ואמרתי את דעתי בצורה נחרצת. בתגובה קיבלתי הערה שהנוסח והטון מונעים מאנשים להקשיב לי. בדרך כלל אני נמנע מלהתעצבן על זה אבל הפעם אני רוצה להבין את המקור.
מה המנגנון אשר מאפשר לאנשים להתעלם מהאמת כי אינה נעימה? איזו זכות מוסרית מריצה אותנו אל מול פני האמת כדי להתעלם מהקיר שבו ניתקל בעוד חמש דקות שבוע או חודש. מה מאפשר לנו להתעלם ולהתעצבן כאשר כל מה שהוצב מולנו הוא האמת שאינה נוחה לנו.
ברור לי שגם לי זה קורה לפעמים אך מצב הדברים הוא שמעט מאד פעמים האמת שנראית לי ברורה כ"כ ניתנת להעברה לאנשים אחרים כך שיפעלו בהתאם וימנעו מהעתיד האומלל המצפה להם. סינדרום קסנדרה (הנביאה שלא מקשיבים לה) תועד כבר ונחקר אך הוא עדיין חי ובועט ומעצבן את כולנו. כמות הפעמים שנגיד בחיינו אמרתי לכם שקולה רק למספר הפעמים שנמצמץ כנראה. אך עדיין נראה לי מופרך שנתעלם מנסיון החיים והחכמה שנצברו ע"י אחרים ונמשיך לרקוד לצלילי החליל שלנו בלבד.
אני רוצה להדגיש כאן: מי שכועס בדרך כלל מגזים אבל לרוב דובר אמת ולכן כדאי להקשיב לו. ובמקרה שלי למרות שאני נשמע כועס, בדרך כלל אני רגוע כשאני אומר דברים בצורה נחרצת ומתכוון אליהם בדיוק רב.