היום בסופר פניתי למעבר חומרי הניקוי ועמדה שם אישה. היא הפתיעה אותי אז
חייכתי ועברתי על פניה. חלפתי על פניה עוד פעם או פעמיים כמו שקורה בסופר
בחיוך. לבסוף היא אמרה אתה מחייך, אנשים כבר לא מחייכים יותר. ואני השבתי
מישהו צריך לחייך. ובאמת מי אם לא אלמן בן 50 עם שלושה ילדים יחייך. פשוט
כי אחרת... אחר כך עם השקיות באוטו כשחשבתי יותר לעומק והבנתי שאני כבר לא רואה חיוכים של זרים.
חבריי מחייכים אלי וגם מכריי והעובדים איתי. אבל חיוכים סתם מאנשים זרים שעוברים מולך. חיוך של הכרה בנוכחותך והסכמה לה. את זה רואים מעט מאד. וככל שהמשכתי לחשוב על זה אני נזכר שיש פחות חיוכים בכלל, בהמון, ברחוב, במסעדה. אסימוב היה כבר כותב על זה משהו, בעצם הוא כתב את הסיפור על מקור הבדיחה. אולי למישהו אחר יש הסבר לתופעה.
ולשמאלנים שבינינו אל תמהרו להאשים 'אותו'. החיוך הזה הוא בין שני אנשים.
