אידיאולוגיה קיבוצית בראי התקפה ארסית

קראתי את מאמרו של ניר מאיר ואני חושב שניר צודק. טיעוניו כתובים יפה ועונים על טיעוני הכותבים היטב. ניר רהוט ובטוח בעצמו אבל איכשהו זה לא מספיק. הסיבה האמיתית שבגללה התנועה הקיבוצית סובלת התקפות כ"כ ארסיות היא אידיאולוגית. זו תנועה המוכיחה הלכה למעשה כי שותפות ובמידה רבה גם שוויון בין בני אדם היא דרך טובה יותר לקיים את החברה האנושית. שותפות כזו היא מעשה חתרני השואף למגר את הסדר החברתי הקיים (הקפיטליסטי והנשען על רווח מעבודתו של האחר). לא הייתי מיחס לכותבים יותר ממה שכתבו. אין בהם אמפטיה או הבנה לחיי אחרים ולדרך חייהם. הכותבים יכלו לכתוב כך גם על החרדים או ערבים או על שבט הטוטסי אך באף אחד מהמקרים החברה שעליה יכתבו אינה איום אידיאולוגי אמיתי על דרך חייהם. הקיבוץ מאיים על פריבילגיות אחרות אותן המאמר מסתיר כמו הפריבילגיה לקחת חלק מפרי עבודתו של אדם אחר לעצמך. אני מציע להבא להתייחס לכל תוקף על בסיס אידיאולוגי ולא לנסות לענות לטיעון לגופו.

למה אנשים חיים פחות בפריפריה? מקרה אישי

אתמול הבנתי למה אנשים חיים פחות בפריפריה. או לפחות סיבה אחת לכך, החסכון הבלתי פוסק של הממשלה וקופות החולים במתן שירות למשלמי המיסים. מעשה שהיה כך היה. בני בן ה15 נפצע בבוהן רגלו, לאחר שבוע כשהפצע לא החלים לקחתי אותו למרפאה. בעבר זה היה אומר ללכת לאחות בקיבוץ לפני בית ספר שתאבחן את הפצע המזוהם ותרשום לו אנטיביוטיקה שתאושר טלפונית עם הרופא ותתן לי את התרופה ממחסן התרופות בקיבוץ, עשר דקות לפני העבודה ואנחנו מסודרים. אבל היום, הקופה חסכה את הוצאות המרפאה ובעצה אחת עם המועצה האיזורית איחדה את המרפאות בקיבוצים למרפאה איזורית מה שמצריך הגעה ברכב, שאין לי ובזבוז שעת המתנה בתור לאחות ואז לרופא ואז שוב לאחות שתרשום מרשם לאנטיביוטיקה. אבל...... בזה לא תמו הצרות, את בית המרקחת של המרפאה האיזורית סגרה הקופה, את מחסן התרופות של האחיות ביטלו משרד הבריאות והקופות ואת האישור לתת מרשם לאחיות כפר ביטל משרד הבריאות. מה שאומר שאני צריך לסוע חצי שעה לבית המרקחת הקרוב (שסגור לרגל שיפוצים) לחפש את הסניף הפתוח (בצד השני של העיר) ולעמוד שעה בתור לרוקח ואז לחזור דרך פקקי העיר המתעוררת אל עבודת יומי. בסה"כ בוזבזו שלוש שעות מחיי ונסעתי כ150 ק"מ מיותרים. וכל זה מחוויר לעומת איחור של יום שלם במתן אנטיביוטיקה לנער. סיפור קטן על רמת הבריאות בפריפריה. רק בריאות

מה באמת ההבדל בין ימין ושמאל

במאמר עתיק על מהות הקיבוץ ציינתי שההגדרה לתרבות כ"ציפוי הדק הזה על טבע האדם" מאוד מעניינת ונותנת מקום לדיון על מה תרבותי ומה לא. אורי כץ במאמר מעניין על ספר חדש כופר בהגדרה זו. ההנחה בספר היא כי יש שונות חברתית ותרבותית בהגדרה מהם הערכים המניעים בני אדם וכי זה ההבדל בין חברות מערביות למזרחיות ואף יותר זו הבעיה בהבנתם של השמאלנים את הימנים. אני שמח תמיד לבחון את השקפותי ולכן קראתי את המאמר בעניין וניסיתי להתחקות אחרי ההגיון והרגש העומדים בבסיסו. הספר מפרט 6 מניעים המרכיבים את בסיס ההבנה או ההנעה של אדם בעולם ואלו הם:
1. ההגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
2. הוגנות לעומת רמאות
3. חופש לעומת דיכוי
4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
6. טוהרה וקדושה
(ציטוט מהמאמר - לדאבוני לא קראתי את הספר אבל מטרת המאמר להתעמת עם הרעיון של אורי כץ)
כשמאלני וקיבוצניק נדהמתי לראות את הרשימה הזו כבסיס למערכת שלמה של הנחות וניסיתי להבין מה גרם לי לראות ברשימה שיקוץ שכזה שכן מטרת המאמר היתה להראות לי שלאחרים יש צורת חשיבה אחרת. ובכן הנה המסקנה. ההבדל בין 1,2,3 ל 4,5,6 הוא המושג הומניזם. אם נדמה את התרבות האנושית לבצל אז היא מתחילה לצמוח מהשיתוף הכי בסיסי של משפחה ושבט. ההומניזם (כמעט הקליפה האחרונה) מאפשר להפוך את המין האנושי כולו למשפחה אחת ואינו מאפשר לאף פרט להתעלם מצרותיו של פרט אחר. ברגע המצאתו הפך המין האנושי לתרבותי הרבה יותר בעיני ואת העולם למקום טוב יותר וזו מטרתה של התרבות (כנראה שגם כאן חלוקות דעותינו). אורי מסביר את התורה כאילו כל הסעיפים שווים בתרבותיותם. שמאלנים פשוט לא מסכימים איתו. הסעיפים הראשונים פשוט יותר מתקדמים בהפשטה ובהאחדה של התרבות האנושית הם מבטלים מחיצות ורואים בערך של כל אדם את המטרה. אורי ממשיך לחפש הצדקה לתרבות של כלכלה ליברטאנית במקומות בהם התרבות לא מתקדמת.
. אורי משתמש בטיעון כלכלי כדי לומר שהוספת שכבות אלו היא ברכה לבטלה והופכת את החברה למפוצלת יותר. ובכן מה שמטריד אותי כל כך במאמר הוא היכולת להתעלם מהתפתחות הפילוסופיה והאמפתיה המגולמת במושגים 1,2,3 והנכונות להתדרדר למקורות "טבע האדם" המגולמים בסעיפים 4,5,6 . ואם תקראו לי בשל כך שמאלן אראה בזאת מחמאה

הציפוי הדק של התרבות - בראי הקיבוצי

בכל פעם שאני קורא מאמר על הפרטת הקיבוצים מופיע במודגש או ברקע המושג "טבע האדם". מושג שהמינוח היחיד העובר בראשי לגביו הוא מגעיל. האם טבע האדם היה באושוויץ או שטבע האדם חי וקיים בנווה שלום. האם סרברניצה או אוסלו. כל המונחים הללו שייכים לטבע האדם. אני רוצה לראות את האדם במונחי תרבותו. לא מצאתי מי הגדיר את התרבות כ"ציפוי דק של טוב מעל החייתיות שבאדם". כשמביטים על כל פעילויות האדם דרך המראה הזו רואים היכן התרבות משגשגת והיכן היא כושלת. ערי האדם והטכנולוגיה הן ביטוי של עובי רב ביותר לציפוי. המטמתיקה, הריקוד והשירה רוב המעשים הטובים הם הציפוי הזה משמעל "טבע האדם". וכאן נדבר על הטיעון שלי בדבר התרבותיות של הקיבוץ. כל האיזמים הגדולים הם נסיון להסביר ולתת כיוון לעיבוי ציפוי התרבות. הקיבוץ הוא ניסיון מרהיב כזה. הנסיון להיפתר או להדחיק את הצרכים החייתיים של להחזיק יותר ממה שאני שווה או ש"מגיע" לי. הנסיון לתת לחלש ולאפשר לחלש למצות את כוחו, אלו הם האבני היסוד של הרעיון הפילוסופי שמתחת לקיבוץ וזהו הבסיס להתנגדות הקיבוץ ל"טבע האדם". הכשרת הפרטת הקיבוץ בשימוש במושג "טבע האדם" היא בעצם אמירה שהקידמה התרבותית הזו גדולה עלינו. שלא תבינו לא נכון אני לא חושב שקיבוץ הוא הדרך היחידה להיות תרבותי, יותר מזה אני לא חושב שתושבי ערים אינם תרבותיים אלא שהחתירה לתרבות גבוהה יותר בקיבוץ היא חתירה אמיתית בכיוון מעניין. זהו לא הכיוון היחיד אליו מתפתחת התרבות האנושית אך כרגע בכיוון הזה מתרחשת נסיגה גדולה וחבל.

טרומפלדור א.ד. גורדון ומרקס - איך כולם מתחברים?

בני אדם אינם דגים מלוחים

"דבריו של טרומפלדור על דבר הקבוצה, שהוא רואה בה חזות הכל, אינם, כמובן, לגמרי לפי רוחי. אני אינני מעמיד את מפעלנו הלאומי והאנושי על הצורה, איזו שתהיה. בעיני טובות כל הצורות: קבוצה, קבוצה גדולה, מושב עובדים, קואופרטיב, קומונה – אם יהיה בהן תוכן אנושי. ואם לא – אף אחת מהן לא תועיל. ואל יאמרו לי, כי בקבוצה או בקומונה יותר קל להשיג את התוכן האנושי. בכל אחת מהצורות האלה ישנם צדדים חיוביים ושליליים. ולפי שעה אנחנו רואים, כי בכל אחת מהן פועלים קודם כל הצדדים השליליים. יען מה? יען אשר מעמידים את הכל על הצורה. שוכחים דבר קטן, שוכחים כי העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה, ולא הצורה היא העיקר. ודווקא בצורות שרואים אותן כאילו הן היותר שלמות – דווקא בהן שוכחים את זה, כי סומכים על הצורה שהיא תענה את הכל. מכאן מה שבא.

כללו של דבר: אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא, אל תראו בצורה מין חבית, שאתם נכבשים בה, נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא".

א.ד. גורדון 1921

אני מסכים עם א.ד. גורדון כמעט לגמרי אבל חייב להזכיר משפט אחד של מרקס "ההויה קובעת את התודעה".
כמעט בכל תופעה אנושית רעה אני מוצא את המשפט הזה. המתנחלים אינם יכולים לברוח ממנו, הקיבוץ המתחדש מנסה לברוח ממנו וגם אני הקיבוצניק הישן נעזר בו הרבה, כי צורת החיים שלנו קובעת המון על איך אנחנו חושבים.
אני רואה במכתב שגם א.ד. גורדון הבין את זה ולא לגמרי יודע איך לפתור את הבעיה וטוב שכך.
כולנו מנסים

המפסידים העיקריים מהפרטת קיבוץ

בעקבות כמה ארועים בזמן האחרון נובטת בי ההכרה שהמפסידים העיקריים מהפרטה של קיבוץ הם המבוגרים. רוב חייהם הם השקיעו בייצור ההון של קיבוצם אך בהגיעם לשנותיהם הפחות פרודוקטיביות עובר הקיבוץ שינוי שבעתיו אין ביכולתם לממש את ההון הזה לחיים נוחים. ההון ממומש לייצור משכורות גבוהות למנהלנים ולפעמים נמכר ההון במחיר זול (הפרטת ענף) והופך מענף ייצרני להון השקעה שאינו ניתן למימוש כפנסיה.
הנחת היסוד של אנשים אלו היתה שבערוב ימיהם יהנו מפירות עמלם בדמות קיבוץ יצרני שיאפשר רמת חיים שווה וסבירה לכל חבריו אך במציאות מחולקת התשואה על ההון שצברו בצורה לא שיוויונית ובכך מקטינים את חלקם בהון שהוא שלהם בדין.
ברשימה קודמת ראיתי מודל קיים של הפרטה המונע את הבעיות הללו.

קרמה של קיבוצים

מאז שנולדתי עם כמה הפסקות קצרות אני חי בקיבוץ. נתקלתי השבוע בכתבה על חברי הנוע"ל בקיבוץ חנתון הנלחמים על זכותם להפוך את חנתון לקיבוץ שיתופי ונזכרתי בבעית הקרמה של הקיבוץ.
משום מה גורלו של קיבוץ ואופיו נקבעים בשנות קיומו הראשונות. קיבוץ מצליח ישרוד את שנותיו הראשונות וימשיך בדרכו, קיבוץ נכשל יבוסס בבוץ כבר בשנותיו הראשונות. כל מי שחי בקיבוץ אני מניח ראה את הקיבוצים סבבו נאבקים בקרמה שלהם ולא מצליחים להשתחרר. אנו מכירים את הקיבוצים הגאוותנים, הייקים, השיתופיים יותר וה"עירוניים" יותר.
אופיים של כל הקיבוצים הללו והצלחתם נגררים אחריהם שנים רבות וגם אם נדמה שלתקופה קצרה הקיבוץ מצליח להשתחרר מהם, עוברות 5 שנים או 10 והקיבוץ שב לסורו. קיבוצי וקיבוצם של הורי אינם שונים בזה, הקיבוצים שסביבי וכך גם חנתון נופלים לאותו מצב פעם אחר פעם, לכן רציתי להציע לחבורת הנערים מחנתון לברוח כמה שיותר מהר מהקיבוץ ולמצוא מקום שהקרמה שלו ואופיו אינם רוויים בכל כך הרבה אי הצלחה, ריב ומדון.
ליבי ליבי לכם כי חייתם שם זמן ארוך וההויה קובעת את תודעתכם שם ובקרמה הזו.
נוסו כל עוד נפשכם בכם.

איך לפרק קיבוץ בלי יצר הרע

ברשימה קודמת התייחסתי לבעיית הקיבוץ המתחדש והסברתי מה רע בפירוק קיבוצים כמו שראיתי שנעשה בקיבוצים רבים. רצה המקרה ופגשתי השבוע חבר קיבוץ מגל שהסביר לי איך פרקו את קיבוצו. אני קורא לזה פירוק ויסלחו לי חברי מגל אם הם מרגישים חברי קיבוץ עדיין.
השיטה היא בסה"כ פשוטה ולא אכנס לפרטי הפרטים כי רובם לא ידועים לי אך אנסה להסביר את ההגיון ולמה הוא נראה לי סביר.
בשלב הראשון ניסו להשוות כלכלית את כל חברי האגודה ז"א ניסו לחשב כמה היה עולה להחזיק כל חבר עד פרישתו. הוסיפו לערך על כל ילד צעיר והורידו על כל ילד שבגר כי הלא כול החבדים היו נושאים בנטל גידול הילדים. חישבו חתונות, בר מצוות וכו'. שייכו בית לחבר ועדכנו את ערכו ובכך קיבלו אינדקס נכסי החבר. את כל זה השוו בין החברים והאגודה החזירה למי שחסר ולקחה ממי שבעודף. עד כאן התחייבויות.
בשלב שני חלקו את הנכסים. כאן חילקו את כל אמצעי הייצור לפי וותק של חברים בלבד ולמעשה הפכו את האגודה לחברת מניות. השאירו 25% לאגודה למצטרפים חדשים וכמניית זהב.
מה שקרה הוא שלמעשה מכרו את הקיבוץ לבעליו. אני מרגיש שזה הגיון סביר ועושה צדק עם בעלי הזכויות בהון האגודה השיתופית. יותר מזה אני חייב לציין שיש פה מן הייצר הטוב בכך שבעת החלוקה בעלי הכח לא השאירו את משאבי היצור כהון באגודה ובזאת למעשה חילקו באמת את שוויו של הקיבוץ בין בעליו.

יצר האדם טוב מנעוריו והיכן הוא כושל.

בפוסט קודם התחלתי להתעניין בשאלה למה הקיבוץ, הבנוי על ההנחה שייצר האדם טוב מנעוריו, בהתקלו בחברה הקפיטליסטית כושל ומאבד את חזונו. פה אתחיל בבנית התשתית למה זה כן עובד וכמו תמיד אגלוש לנושאים אחרים.

רוב הפעולות בקיבוץ נעשות בהתנדבות, למעשה כולן כך אך יש צורך לפעמים להסביר את סיבת ההתנדבות.

האבולוציה פיתחה אותנו שונים ברצונותינו ולכן רוב העבודות מאוישות באופן קבוע ע"י אנשים הרואים בעבודות אלו את מימוש שאיפותיהם. יותר מכך, הטכנולוגיה שיחררה אותנו מכמה פעולות קשות ואפשרה להן להיות עבודות נוחות יחסית שיתאימו לשאיפותינו. הכביסה, עבודת השדה, ואפילו החליבה הופכות לאט לאט בעזרתה של הטכנולוגיה לעבודות קלות יחסית ומעניינות.
התופעה הזו מאפשרת לאנשים המאכלסים קיבוץ לעבוד במקום המתאים להם לאורך זמן וללא שחיקה. כבר רואים מעין יצוצו הבעיות? מאותן עבודות שאינן מתאימות לפיזור הסטטיסטי הרגיל של רצון לעבוד בהן.
בקיבוץ שלי הדוגמה הבולטת ביותר היא חדר האוכל. אף אחד לא רוצה לעבוד שם.
בקפיטליזם, שנחקר לעומק, מקרים כאלו נקראים כשל שוק. אך בסוציאליזם או בקיבוציזם, עדיין לא נחקר היטב שוק העבודה ולכן אין מושג מתאים. אני אקרא לזה "כשל שיתוף".
הכשל שיתוף שפגשנו כאן (עובד ח"א) נפתר באופן שיוויוני ע"י תורנות. ולמה זו הבחירה המתבקשת? כיוון שבאבד יצר האדם טוב את הטוב המקסימלי (כל אחד עושה את הכי טוב לו ולחברה), הוא פונה לשוויון (כולנו נעשה קצת מה שרע לנו ולחברה יהיה הכי טוב). כאן מפעילה החברה הקיבוצית את שיקול דעתה ופוסקת כי אם לכולנו לא נעים לשטוף כלים ורצפה אז עדיף שכולנו נעשה זאת שווה באופן מתמטי ולא נוכל לכעוס אחד על השני.
כשל שיתופי כזה ברמות שונות מופיע בחיי הקיבוץ פעמים רבות ופעמים מועטות נפתר בשיטה המשאירה טעם טוב, אך זו מהותו של כל כשל, שפתרונו יהיה תמיד בטעם רע (חישבו על מיסים לקפיטליסט).

דוגמאות נוספות לכשל שיתופי הן:
- גידול הילדים (המאבק בין הצורך לעבוד לפרנסה ומימוש עצמי לבין "טובת הילד ליד הוריו" וקוצי מוצי כל היום).
- ניהול דמוקרטי של קיבוץ (שיחות קיבוץ הן מקור לא אכזב לאכזבות) כאן מוסתרת הנחת יסוד שניהול דמוקרטי הוא הדרך הנכונה, אבל על זה נאמר כבר שזו השיטה הכי פחות גרועה.
- סידור עבודה אם יש עוד קיבוץ שיש בו דבר זה.
- סידור רכב. וכאן אנו נכנסים לקשרים שבין ניהול יעיל של משאבים ליצר האדם טוב מנעוריו.

הכשלים הללו ממחישים את הצורך, בחברה המתבססת על יצר האדם טוב מנעוריו, בהדברות בלתי פוסקת ובהסדרים שאינם מדויקים אך חותרים אל הטוב.

האם הקפיטליזם מתאים במיוחד לחברה נוצרית ואיך זה משפיע על הקיבוץ

שתי תפיסות העולם - הקפיטליזם והנצרות - מבוססות על התפיסה שיצר האדם רע מנעוריו.
בנצרות, הצלחה היא תפילה ווידוי. בקפיטליזם המתכון להצלחה הוא להיות יותר רע לחבריך מכל יתר העולם ובכך להרוויח יותר כסף.
ברור שזו תפיסה פשטנית של שני נושאים אלו, אך בבסיסו זה מה שבהקפיטליזם מטיף לו. לאחר מכן עטפנו אותו במעטפת "אם אני אצליח אני אקדם את העולם איתי" או לפי ביבי - קטר הצמיחה - אבל אסור לנו להתעלם מהבסיס.
כיום אנו רואים בעולם את כישלון התפיסה הזו. תפיסת השוק כפוסק אחרון יצרה מצב שכישלי שוק אינם מטופלים ברמת הממשל גורמים לחורים ברשת התמיכה החברתית אשר מדרדרים את הכלכלה באופן גורף.
ואיפה הקיבוץ מתחבר?
סוציאלזם וקיבוץ מבוססים על יצר האדם טוב מנעוריו. כאן המתכון להצלחה הוא חתירה למיקסום הטובה הכללית כדי שליחיד יהיה טוב. הכשלונות הקיבוציים שאנו צופים בהם מתיחסים ברובם למפגש בין הקיבוץ (טוב מנעוריו) לקפיטליזם במתכונתו הניאוקוני הדורסני ביותר (רע מנעוריו).
אני מניח שאני חייב עכשיו דוגמאות והסבר יותר מפורט.

אתחיל במקרה הכללי ביותר של הפרטת הקיבוץ:

קמים בבוקר רוב חברי קיבוץ ומחליטים שמהיום הקיבוץ יחלק משכורת. ניגשים לנציגי הקפיטליזם בבית המשפט ושואלים האם זה חוקי. עונה להם בית המשפט שלא לכן הם ניגשים לנציגיהם בכנסת ומשנים את החוק כך שהאגודה השיתופית שבה היו חברים עד עכשיו ונסמכה על יצר האדם טוב מנעוריו תיקרא קיבוץ "מתחדש" ותיסמך על היצר הרע ובכך ניתן לחלק את ההון שנצבר באגודה השיתופית הקודמת בצורה שאינה שווה. המפגש של הקיבוץ הישן עם מערכת החוק שינה אותו והפך אותו למערכת הנסמכת על חטוף ואכול ולמעשה הוציא את הקיבוץ ה"מתחדש" ממצבת החברות האנושיות המסתמכות על יצר האדם טוב מנעוריו והפכו ליצור קפיטליסטי סטנדרטי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד הגדרה עצמית לכל אדם ואינני פוסל את התפרקות הקיבוצים אם רצון חבריהם הוא כזה. אך אז אני חושב שמן הצדק לחלק את ההון שווה בשווה בין חברי האגודה ולקרוא ליצור החדש מושב. ולא להשאיר את ההון לחלוקה לא שווה בין חברי האגודה החזקים יותר.

אמשיך בהקדם אם הים לא יקרא לי והעט תחפוץ