אידיאולוגיה קיבוצית בראי התקפה ארסית

קראתי את מאמרו של ניר מאיר ואני חושב שניר צודק. טיעוניו כתובים יפה ועונים על טיעוני הכותבים היטב. ניר רהוט ובטוח בעצמו אבל איכשהו זה לא מספיק. הסיבה האמיתית שבגללה התנועה הקיבוצית סובלת התקפות כ"כ ארסיות היא אידיאולוגית. זו תנועה המוכיחה הלכה למעשה כי שותפות ובמידה רבה גם שוויון בין בני אדם היא דרך טובה יותר לקיים את החברה האנושית. שותפות כזו היא מעשה חתרני השואף למגר את הסדר החברתי הקיים (הקפיטליסטי והנשען על רווח מעבודתו של האחר). לא הייתי מיחס לכותבים יותר ממה שכתבו. אין בהם אמפטיה או הבנה לחיי אחרים ולדרך חייהם. הכותבים יכלו לכתוב כך גם על החרדים או ערבים או על שבט הטוטסי אך באף אחד מהמקרים החברה שעליה יכתבו אינה איום אידיאולוגי אמיתי על דרך חייהם. הקיבוץ מאיים על פריבילגיות אחרות אותן המאמר מסתיר כמו הפריבילגיה לקחת חלק מפרי עבודתו של אדם אחר לעצמך. אני מציע להבא להתייחס לכל תוקף על בסיס אידיאולוגי ולא לנסות לענות לטיעון לגופו.

שביתה ממוקדת

שביתה ממוקדת

מאת: עופר בן-טובים 2013

לפני המון זמן, בתוכנית הכלכלית הקודמת, אמר שר האוצר נתניהו, שיותר לא יהיו שביתות המונית. אמירה מוזרה במקצת, אך אני חושב שצריך לאמץ אותה אל לבנו ולהתחיל בהפעלתה. ובכן איך?

במצב אידיאלי, התהליך הוא כזה: יום בהיר אחד מחליטים באוצר, למשל, כי בחברה ממשלתית מסוימת רבים מדי העובדים. עומדים העובדים ומשביתים את עבודתם. מיד נפגעים כל איש ואשה בישראל הנדרשים לשירותיה ושוועתם עולה לשמים (לפוליטיקאים). שומעים אלו את שוועת העם, ניגשים למשא ומתן, מקילים במשהו את הגזירה,  וכך נפתר הסכסוך. אלא שכאן טמונה הבעיה: במציאות, אין זעקות העם מגיעות כלל לאוזני הפוליטיקאים כיוון שאלו למעשה אינם חלק ממנו. אין להם כל צורך בשירותי החברות הנ"ל או משרדי הממשלה. ואם בכל זאת הם נזקקים למשהו - מיד נשלח עוזרם הפרלמנטרי או הנהג לפתור את הבעיה.

פוליטיקאי ממוצע חב את כיסאו ל100 – 200 איש ואשה (להלן "המאה") אשר יישאו אותו על כפיהם ויביאוהו לכנסת. אם זה המרכז, או סדרת כתבות תדמית, או אירוח במלון, כל אלו יקנו לך כסא (אפשר גם פושע או שניים). הפוליטיקאי אינו יודע ולא מעניינו לדעת על תנאי חיינו או על מצוקותינו, מספיק שישב במפלגה הנכונה והנה הוא בכנסת ואף בממשלה, וכל זה בשל המאה. הוא מבין מהר מאד היכן מרוחה החמאה ומי ימרח אותה, ומכאן והלאה אלו נושאי דאגתו. המסקנה המתבקשת: פוליטיקאי ממוצע אינו יכול לדאוג לענייני כלל המדינה או אפילו לבוחריו, שכן מורא המאה על בעל הדעה גדול הוא.

הצעתי היא פשוטה: יש להפגין נגד האחד או המאה בלבד - ולהשאיר את היתר מחוץ למעגל השנאה.

אתן כמה דוגמאות:

כאשר מקצצים את תקציב העירייה, מיד מפסיקים לפנות זבל - כולנו היינו בסיפור המסריח הנ"ל -  ובכן מעתה יפונה הזבל בכל העיר, מלבד האזור הסמוך לביתו של ראש העירייה ושל הפוליטיקאי האחראי. אם ידועה גם כתובתם של המאה - מה טוב, וגם הם מעתה בזבל. כאשר מאיימים לפגוע בתקציב החינוך, לא ייסגרו כל בתי הספר, אלא רק אלו בהם לומדים צאצאיהם של מקבלי ההחלטות הרלוונטיים. שביתת נמלים, רק לסחורות המיועדות למאה. בשביתת החקלאים תישפך התוצרת רק לחצרות הבתים הנכונים. שביתת בתי חולים:  רק למאה. שביתת מוכסים כנ"ל. שביתה במשרד הפנים, למשל, מאפשרת לעצור את נסיעתם של ח"כינו לחו"ל, ובכך גם ייחסכו כספים רבים למדינה.

שביתה כזו מביאה את המידע לפתחו של מקבל ההחלטות ואיננה פוגעת בציבור, שאינו אשם. היא דומה ליריית חץ אל המטרה ולא לפצצת מצרר. היא חוסכת משאבים רבים למדינה ולשובתים. אין בה עילה להלנת שכר על ידי האוצר בתואנת שווא ששביתה אינה עבודה. היא יוצרת איום אמיתי על מקבלי ההחלטות ולא איום על השובתים עצמם. תאמרו, שביתה כזו תביא לנקיטת צעדים משפטיים נגד יחידים (אלו שלא פינו את הזבל). ובכן, כאן נדרשת קצת סולידריות והרבה תחכום. למשל, בכל יום יפנה צוות אחר את הזבל באזור וישכח את פח הזבל המיוחד. מסמכי הסחורה המסוימת יאבדו בנמל בנקודה לא ידועה וכו'.

שביתה ממוקדת, האם היא חוקית? איני יודע. האם היא תפעל? אם פוליטיקאים ימשיכו להיות נבחרי המאה, כנראה שנצטרך לבדוק אותה ברצינות.

למה אנשים חיים פחות בפריפריה? מקרה אישי

אתמול הבנתי למה אנשים חיים פחות בפריפריה. או לפחות סיבה אחת לכך, החסכון הבלתי פוסק של הממשלה וקופות החולים במתן שירות למשלמי המיסים. מעשה שהיה כך היה. בני בן ה15 נפצע בבוהן רגלו, לאחר שבוע כשהפצע לא החלים לקחתי אותו למרפאה. בעבר זה היה אומר ללכת לאחות בקיבוץ לפני בית ספר שתאבחן את הפצע המזוהם ותרשום לו אנטיביוטיקה שתאושר טלפונית עם הרופא ותתן לי את התרופה ממחסן התרופות בקיבוץ, עשר דקות לפני העבודה ואנחנו מסודרים. אבל היום, הקופה חסכה את הוצאות המרפאה ובעצה אחת עם המועצה האיזורית איחדה את המרפאות בקיבוצים למרפאה איזורית מה שמצריך הגעה ברכב, שאין לי ובזבוז שעת המתנה בתור לאחות ואז לרופא ואז שוב לאחות שתרשום מרשם לאנטיביוטיקה. אבל...... בזה לא תמו הצרות, את בית המרקחת של המרפאה האיזורית סגרה הקופה, את מחסן התרופות של האחיות ביטלו משרד הבריאות והקופות ואת האישור לתת מרשם לאחיות כפר ביטל משרד הבריאות. מה שאומר שאני צריך לסוע חצי שעה לבית המרקחת הקרוב (שסגור לרגל שיפוצים) לחפש את הסניף הפתוח (בצד השני של העיר) ולעמוד שעה בתור לרוקח ואז לחזור דרך פקקי העיר המתעוררת אל עבודת יומי. בסה"כ בוזבזו שלוש שעות מחיי ונסעתי כ150 ק"מ מיותרים. וכל זה מחוויר לעומת איחור של יום שלם במתן אנטיביוטיקה לנער. סיפור קטן על רמת הבריאות בפריפריה. רק בריאות

הציפוי הדק של התרבות - בראי הקיבוצי

בכל פעם שאני קורא מאמר על הפרטת הקיבוצים מופיע במודגש או ברקע המושג "טבע האדם". מושג שהמינוח היחיד העובר בראשי לגביו הוא מגעיל. האם טבע האדם היה באושוויץ או שטבע האדם חי וקיים בנווה שלום. האם סרברניצה או אוסלו. כל המונחים הללו שייכים לטבע האדם. אני רוצה לראות את האדם במונחי תרבותו. לא מצאתי מי הגדיר את התרבות כ"ציפוי דק של טוב מעל החייתיות שבאדם". כשמביטים על כל פעילויות האדם דרך המראה הזו רואים היכן התרבות משגשגת והיכן היא כושלת. ערי האדם והטכנולוגיה הן ביטוי של עובי רב ביותר לציפוי. המטמתיקה, הריקוד והשירה רוב המעשים הטובים הם הציפוי הזה משמעל "טבע האדם". וכאן נדבר על הטיעון שלי בדבר התרבותיות של הקיבוץ. כל האיזמים הגדולים הם נסיון להסביר ולתת כיוון לעיבוי ציפוי התרבות. הקיבוץ הוא ניסיון מרהיב כזה. הנסיון להיפתר או להדחיק את הצרכים החייתיים של להחזיק יותר ממה שאני שווה או ש"מגיע" לי. הנסיון לתת לחלש ולאפשר לחלש למצות את כוחו, אלו הם האבני היסוד של הרעיון הפילוסופי שמתחת לקיבוץ וזהו הבסיס להתנגדות הקיבוץ ל"טבע האדם". הכשרת הפרטת הקיבוץ בשימוש במושג "טבע האדם" היא בעצם אמירה שהקידמה התרבותית הזו גדולה עלינו. שלא תבינו לא נכון אני לא חושב שקיבוץ הוא הדרך היחידה להיות תרבותי, יותר מזה אני לא חושב שתושבי ערים אינם תרבותיים אלא שהחתירה לתרבות גבוהה יותר בקיבוץ היא חתירה אמיתית בכיוון מעניין. זהו לא הכיוון היחיד אליו מתפתחת התרבות האנושית אך כרגע בכיוון הזה מתרחשת נסיגה גדולה וחבל.

המפסידים העיקריים מהפרטת קיבוץ

בעקבות כמה ארועים בזמן האחרון נובטת בי ההכרה שהמפסידים העיקריים מהפרטה של קיבוץ הם המבוגרים. רוב חייהם הם השקיעו בייצור ההון של קיבוצם אך בהגיעם לשנותיהם הפחות פרודוקטיביות עובר הקיבוץ שינוי שבעתיו אין ביכולתם לממש את ההון הזה לחיים נוחים. ההון ממומש לייצור משכורות גבוהות למנהלנים ולפעמים נמכר ההון במחיר זול (הפרטת ענף) והופך מענף ייצרני להון השקעה שאינו ניתן למימוש כפנסיה.
הנחת היסוד של אנשים אלו היתה שבערוב ימיהם יהנו מפירות עמלם בדמות קיבוץ יצרני שיאפשר רמת חיים שווה וסבירה לכל חבריו אך במציאות מחולקת התשואה על ההון שצברו בצורה לא שיוויונית ובכך מקטינים את חלקם בהון שהוא שלהם בדין.
ברשימה קודמת ראיתי מודל קיים של הפרטה המונע את הבעיות הללו.