שלוש מחשבות על האינדינגב / אינדינגב כמראה למדינת ישראל

אינדינגב למי שלא שמע הוא פסטיבל מוזיקה שהמופיעים בו אינם מיוצגים ע"י משרד (א/ינדיפנדנט). הפסטיבל מושך בכל שנה כעשרת אלפים צופים המשלמים כל אחד כ300-400 ש"ח על הזכות להניח אוהל במתחם צפוף ולשמוע עשרות להקות שאת רובן אתם לא מכירים במשך 3 ימים ובעיקר לילות. המארגנים החלו את הארוע לפני 12 שנה עם 1500 צופים ונמשך עד לפני שנה. השנה המארגנים לא מצליחים להגיע להסכמות עם המשטרה על אבטחת הארוע ולכן הודיעו על ביטולו. כמו בכל ארוע בימינו המשטרה מאבטחת בתשלום את הארוע וגם מגדירה את דרישות הבטחון באתר. גילוי נאות: יצא לי להשתתף פעם אחת בפסטיבל ולמרות הסבל הפיזי מהצפיפות החום ובעיקר מרמת הווליום נהניתי ממספר מועט אך מבריק של אומנים שיוצרים מוזיקה קצת אחרת.

1 – למה משטרה

            אינדינגב הוא התכנסות גדולה של בני אדם ומאז ארועי פסטיבל ערד אנחנו רואים יותר ויותר הוראות בטיחות בשטח ודאגה לבטחון האזרחים.  באופן כללי וכסוציאליסט אני מכיר בחשיבות ההסדרה של תקני בטיחות. באינדינגב קימות כמה שכבות הסדרה. לפסטיבל יש צוות מתנדבים ענק המסדיר את הנקיון ומסתובב בין האוהלים לוודא שהחוגגים נהנים. ההסדרה מדהימה ועל כל שאלה יש תשובה מהירה. ה/מתחם מואר ומוסדר אם גם מאד מאד מאד צפוף. המשתתפים ממושמעים ושועים לבקשות המתנדבים ונעזרים בהם אז למה צריך משטרה? כי המשטרה היא מקור הסמכות והשכבה העליונה של ההסדרה. מכאן ועד הוצאה של מליוני שקלים על תשלום למשטרה המרחק גדול. אנו משלמים על אבטחתנו מיסים. לעניות דעתי כל הפעולות של המשטרה צריכות להיות ממומנות מתקציב המדינה כולל השמחות שלנו. אבל כאן, אנו משלמים אקסטרה על פעולה שהיא נורמטיבית לחלוטין. זהו מקרה שבו המודל הקפיטליסטי משתלט על המרחב הציבורי.

2 – למה המשתתפים באינדינגב כ"כ נעבכים

            עשרות אלפי משתתפים הגיעו כבר לאינדינגב. כולם התנהגו יפה, עישנו שתו ישנו ולא הלכו מכות כי הם כאן להנות ממוזיקה שאף אחד לא מכיר. אז איפה הם כשהפסטיבל נסגר? הם בבית כי הם כבר רגילים לשרירות המשטרה ולכוחנות שבה היא מנהלת את חייהם. הם הרי היו בצד השני של הכח הזה במהלך שירותם הצבאי ושתקו אז מה להם להתערב בגועל נפש הזה בחייהם האזרחיים. שהרשויות יפתרו לנו גם את זה. משתתפי האינדינגב אינם פורעי חוק וימשיכו להיות כאלו כל חייהם. במובן זה מערכת החינוך וההסללה של מדינת ישראל הצליחה ובגדול.

3 – למה האמנים כבר לא אינדי

            בכדי למשוך אנשים לפסטיבל מביאה ההנהלה בכל שנה מספר הולך וגדל של אמנים ידועים המקבלים את הבמה המרכזית וכמובן כאלו שאכן מיוצגים היטב ע"י משרד. יש בפסטיבל אמנים רבים שלא שמעת ולא תשמע לעולם. להקות אקלקטיות שלא יקבלו במה בשום מקום אחר אבל הלו זו בדיוק מטרת הפסטיבל, להציג דברים אחרים ולא ידועים. אז למה גם האמנים האלו אינם מהפכנים? כי גם הם מראה של המדינה שאינה מבחינה בין טוב ורע ואינה מעריכה את השונות שאמנים אלו מיצגים. גם האמנים לא ממש מאמינים שהם שונים ומיצגים את הטוב שבאדם.

חיוך

היום בסופר פניתי למעבר חומרי הניקוי ועמדה שם אישה. היא הפתיעה אותי אז חייכתי ועברתי על פניה. חלפתי על פניה עוד פעם או פעמיים כמו שקורה בסופר בחיוך. לבסוף היא אמרה אתה מחייך, אנשים כבר לא מחייכים יותר. ואני השבתי מישהו צריך לחייך. ובאמת מי אם לא אלמן בן 50 עם שלושה ילדים יחייך. פשוט כי אחרת...
אחר כך עם השקיות באוטו כשחשבתי יותר לעומק והבנתי שאני כבר לא רואה חיוכים של זרים.
חבריי מחייכים אלי וגם מכריי והעובדים איתי. אבל חיוכים סתם מאנשים זרים שעוברים מולך. חיוך של הכרה בנוכחותך והסכמה לה. את זה רואים מעט מאד. וככל שהמשכתי לחשוב על זה אני נזכר שיש פחות חיוכים בכלל, בהמון, ברחוב, במסעדה. אסימוב היה כבר כותב על זה משהו, בעצם הוא כתב את הסיפור על מקור הבדיחה. אולי למישהו אחר יש הסבר לתופעה.
ולשמאלנים שבינינו אל תמהרו להאשים 'אותו'. החיוך הזה הוא בין שני אנשים.

על גלויות ומצב רוחו של הצלם

תראו משהו מוזר - לפני שנה היינו שנה בארה"ב שבסופה יצאנו לטיול ארוך במדינה הענקית הזו. כשסיפרנו שלא נהיה ביוסמיטי לחברים ומשפחה הם טרחו לשכנע אותנו להגיע לשם. בסוף השתכנענו. למרות דעתם של חברינו לא נהננו שם. היה חם, צפוף ולא מספיק יפה אם משווים לפרקי הקרחונים (glacier) וקנדה ועוד כמה דברים. לא נורא רק שלשה ימים הלכו. אבל כשמסתכלים בתמונות רואים משהו אחר לגמרי. אז מה היה לנו באמת? כנראה שתמונות יפות לא קשורות למצב רוחו של האדם שמצלם אותן.