שלוש מחשבות על האינדינגב / אינדינגב כמראה למדינת ישראל

אינדינגב למי שלא שמע הוא פסטיבל מוזיקה שהמופיעים בו אינם מיוצגים ע"י משרד (א/ינדיפנדנט). הפסטיבל מושך בכל שנה כעשרת אלפים צופים המשלמים כל אחד כ300-400 ש"ח על הזכות להניח אוהל במתחם צפוף ולשמוע עשרות להקות שאת רובן אתם לא מכירים במשך 3 ימים ובעיקר לילות. המארגנים החלו את הארוע לפני 12 שנה עם 1500 צופים ונמשך עד לפני שנה. השנה המארגנים לא מצליחים להגיע להסכמות עם המשטרה על אבטחת הארוע ולכן הודיעו על ביטולו. כמו בכל ארוע בימינו המשטרה מאבטחת בתשלום את הארוע וגם מגדירה את דרישות הבטחון באתר. גילוי נאות: יצא לי להשתתף פעם אחת בפסטיבל ולמרות הסבל הפיזי מהצפיפות החום ובעיקר מרמת הווליום נהניתי ממספר מועט אך מבריק של אומנים שיוצרים מוזיקה קצת אחרת.

1 – למה משטרה

            אינדינגב הוא התכנסות גדולה של בני אדם ומאז ארועי פסטיבל ערד אנחנו רואים יותר ויותר הוראות בטיחות בשטח ודאגה לבטחון האזרחים.  באופן כללי וכסוציאליסט אני מכיר בחשיבות ההסדרה של תקני בטיחות. באינדינגב קימות כמה שכבות הסדרה. לפסטיבל יש צוות מתנדבים ענק המסדיר את הנקיון ומסתובב בין האוהלים לוודא שהחוגגים נהנים. ההסדרה מדהימה ועל כל שאלה יש תשובה מהירה. ה/מתחם מואר ומוסדר אם גם מאד מאד מאד צפוף. המשתתפים ממושמעים ושועים לבקשות המתנדבים ונעזרים בהם אז למה צריך משטרה? כי המשטרה היא מקור הסמכות והשכבה העליונה של ההסדרה. מכאן ועד הוצאה של מליוני שקלים על תשלום למשטרה המרחק גדול. אנו משלמים על אבטחתנו מיסים. לעניות דעתי כל הפעולות של המשטרה צריכות להיות ממומנות מתקציב המדינה כולל השמחות שלנו. אבל כאן, אנו משלמים אקסטרה על פעולה שהיא נורמטיבית לחלוטין. זהו מקרה שבו המודל הקפיטליסטי משתלט על המרחב הציבורי.

2 – למה המשתתפים באינדינגב כ"כ נעבכים

            עשרות אלפי משתתפים הגיעו כבר לאינדינגב. כולם התנהגו יפה, עישנו שתו ישנו ולא הלכו מכות כי הם כאן להנות ממוזיקה שאף אחד לא מכיר. אז איפה הם כשהפסטיבל נסגר? הם בבית כי הם כבר רגילים לשרירות המשטרה ולכוחנות שבה היא מנהלת את חייהם. הם הרי היו בצד השני של הכח הזה במהלך שירותם הצבאי ושתקו אז מה להם להתערב בגועל נפש הזה בחייהם האזרחיים. שהרשויות יפתרו לנו גם את זה. משתתפי האינדינגב אינם פורעי חוק וימשיכו להיות כאלו כל חייהם. במובן זה מערכת החינוך וההסללה של מדינת ישראל הצליחה ובגדול.

3 – למה האמנים כבר לא אינדי

            בכדי למשוך אנשים לפסטיבל מביאה ההנהלה בכל שנה מספר הולך וגדל של אמנים ידועים המקבלים את הבמה המרכזית וכמובן כאלו שאכן מיוצגים היטב ע"י משרד. יש בפסטיבל אמנים רבים שלא שמעת ולא תשמע לעולם. להקות אקלקטיות שלא יקבלו במה בשום מקום אחר אבל הלו זו בדיוק מטרת הפסטיבל, להציג דברים אחרים ולא ידועים. אז למה גם האמנים האלו אינם מהפכנים? כי גם הם מראה של המדינה שאינה מבחינה בין טוב ורע ואינה מעריכה את השונות שאמנים אלו מיצגים. גם האמנים לא ממש מאמינים שהם שונים ומיצגים את הטוב שבאדם.

לא דור אבוד – דור לא נחוץ

לא דור אבוד – דור לא נחוץ   16.11.2013

עופר בן טובים

תקציר או מה הבעיה בעצם

כאשר צעיר בימינו שואל את עצמו "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" לרוב אין לו תשובה ברורה.

למרות כל נסיונות הכלכלנים להסביר את המשבר הכלכלי המתמשך בכלכלות המערב, הסיבות למשבר עדיין עלומות ברובן. מליוני צעירים מחפשים את דרכם אל שוק העבודה בשעה שממשלות בעולם מחפשות דרכים יצירתיות לספק מקומות עבודה.

הבעיה מחריפה ככל שהמדינה "מפותחת" יותר ובמרבית מדינות המערב הבעיה כבר מופיעה יותר ויותר בתודעת הציבור ובאמצעי התקשורת אך עדיין לא מובנת ע"י הכלכלנים ומעצבי המדיניות. בסיסה של הבעיה אינו בכוח העבודה או בזמינות אמצעי היצור בוודאי שאינו במחסור בהון אלא בצורך במשרות הללו או למעשה בחוסר הצורך בהן. הבעיה היא שלא צריך את כולנו, פשוט כך.

בסיס רעיוני או פילוסופי

כדי להבין את המצב נחזור די הרבה אחורה אל יהודי חכם בשם אברהם מאסלו. "תאורית הצרכים שלמאסלו" מגדירה את התנאים הנדרשים לאדם להרגיש טוב ושמח. למי שאינו מכיר את התאוריה הנה התקציר: בכדי שאדם יתקיים הוא צריך למלא את צרכיו הפיזיים (אוויר, מים, מזון, שינה, וכו) אחריהם את צכי הביטחון הפיזי והנפשי (ביטחון, משפחה, בריאות תעסוקה ומוסר) אחריהם את צרכי השייכות והאהבה ולבסוף כבוד עצמי ומימוש עצמי.

תאוריה זו ממפה את צרכיו של כל אדם ומאפשרת פעמים רבות למפות את את הדחפים היוצרים את האדם החברתי אותו אנו פוגשים בחיי היומיום.

לצורך המאמר אבנה מחדש  את התאוריה של מאסלו להתאימה לשוק העבודה הקיים ואצור את הקטגוריות הבאות :

	קטגוריה	חשיבות/הסבר
1	אויר	ללא אויר נחיה כ30 שניות ועד 2 דקות .לכן האוויר מחולק בחינם בכל מקום J
2	מים	ללא מים האדם שורד עד 3 ימים. למרות זאת ברוב העולם המים עולים כסף. אספקת מים אחראית לכל המזון בעולם ולחלק גדול מהיצור התעשייתי
3	מזון. כולל אספקתו	אדם ללא מזון אינו יצרני. המזון מופיע כאן לפני ביטחון כי במלחמות העולם הוכח שאנשים יסכנו את חייהם בכדי להשיג מזון.
4	בטחון	בחברה בה אין ביטחון מרבית מטלות הייצור אינן ממולאות לרבות מזון ומים. הדיון האם מזון בא לפני ביטחון הוא חשוב אך מקומו אינו במאמר זה.
5	בריאות כולל פינוי זבל וביוב	שרידותו של האדם בנויה על יכולתו להשיג אמצעי ריפוי בסיסיים. מגפת האבולה מזכירה לנו זאת ביתר שאת.
6	מחסה/גג	דירה, בית, טירה או ארמון. האדם צריך לישון במקום מוגן.
7	חינוך	לאחר שמילאנו את הצרכים הגופניים של אדם נדרש לתת לו כלים להשתלב בחברה ולתרום לפיתוחה למען הכלל.
8	יצור מוצרים חיוניים	חשמל, מנועים, כבישים כל הדברים האמתיים שגורמים לקטגוריות למעלה לפעול.

לא המשכתי את הטבלה הלאה כי זו בעצם מהותה של התאוריה. מעבר לצרכים אלו יתר הקטגוריות אינן כלכליות אלא נפשיות והכללתן בתאוריה כלכלית למרות חשיבותן מסתירות את האמת יותר משהיא עוזרות לחשיפתה.

בסיס כלכלי

כדי להתחיל נשתמש בנתוני הלמ"ס לגבי כוח העבודה במשק הישראלי. למי מאתנו שמכיר את בסיס הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברור שהנתונים חלקיים אם לא מוטים. שיוך העובדים לענפים בעיתי מאד , ומוטה לכוון היצרני. ובאופן כללי המטרה היא לשרת את השלטון ולא את הידע. למשל, ברור שמזכירתו של החקלאי איננה עובדת בחקלאות. אבל היא רשומה כחקלאית. באותה המידה יכול מוסכניק לטפל באמבולנס או במכונית מרוץ. הנתונים לרוב בני שנה לפחות ובמקרים רבים נאספו לפני שנים ומבוססים על דיווחי האזרח ומערכות המיסוי. לעיתים הנתונים מבוססים על סקרים של אנשים חיים ואלו לרוב טובים יותר. אבל לצורך העניין אלו הנתונים שיש בידיי, בכדי לנתח את שוק העבודה ועם נתונים אלו יוצאים למחקר. בקיצור אני לא מאמין לל"מס אבל זה מה שיש אז נשתמש בזה.

ראשית כוח העבודה בישראל (העובדים בגיל העבודה) מונה כ7 מיליון איש ואישה. מתוכם 43% אינם עובדים (עקרות בית תלמידי ישיבה ואוניברסיטה וכו', חיילים נספרים בכוח העבודה). היתרה,  57% העובדים שהם לפי הלמ"ס 4.1 מיליון איש.

לפי ההגדרות שלי לפירמידה החדשה של מאסלו, מתוך כלל העובדים, רק 28% מועסקים במקצוע ייצרני. עוד 29% מועסקים ביתרת העבודות במשק שאין ייצור בצדן.

התפלגות כוח העבודה בישראל לפי טבלת הצרכים של מאסלו מותאמת לתאוריה.

מה עם כל היתר?

"כל היתר לא עושים כלום יצרני עם הזמן שלהם". גם זו קביעה מפחידה ומטרידה. הרי אני טוען כאן  כי 72 אחוזים מהאזרחים במדינה שלנו לא תורמים כלום לכלכלת המדינה, אבל הרי כל מי שאנחנו מכירים עובד קשה מאד וחוסך פרוטה לפרוטה בכדי לספק לעצמו ולבני ביתו קיום נעים יחסית. ויותר מכך לכל אחד יש תפקיד חשוב בכלכלה ובחברה ואם נוציא אותו ממקומו הרי שהקיום הנוח יחסית שלנו יהיה נוח פחות. בכדי להבין את השניות הזו נתחיל מהגדרת "מה צריך". מה צריך כדי שכולנו נחיה כמו שאנו חיים ולא פחות טוב.

מילוי הצרכים

"אדם בחברה מערבית וגם ברוב אסיה מקבל את רוב צרכיו במהלך כל חייו". קביעה זו אינה מובנת מאליה, מרבית האבולוציה זה לא היה המצב ורק במאת השנים האחרונות מצב זה מתייצב. אדם ברוב המדינות היציבות של המאה ה21 יחיה חיים שבהם מזונו מוסדר ומובטח, מים אויר ואנרגיה מסופקים לביתו והתא המשפחתי שלו מוגן. אדם כזה יודע כי מערכות הבריאות יהיו שם ביום בו יחלה ושבסופרמרקט הקרוב יחכה לו מלאי מזון מספיק לצרכיו. הצבא ישמור על גבולותיו בלילה ואם חס וחלילה יפרוץ גנב אל ביתו, מרבית הונו נמצאת בבנק ובעבודתו ולא במטבעות זהב תחת מזרנו. המעטים אשר מחליקים מחוץ לרשת בטחון זו יטופלו בידי מחלקת הרווחה ואמנם לא יחיו בנוחות אך ישרדו.
            מי דואג לנו?
את כל הצרכים הללו ממלאים אנשים. אנשים חופרים בארות ושואבים מים, מישהו זורע וקוצר, אחר מגדל בקר וחולב אותו (לפעמים זה אני), אחדים מסיעים את התוצרת לשוק, יש אנשים הכורים פחם במחפרי ענק ואחרים המוציאים ברזל מההר, והטענה המהפכנית במאמר זה היא שכל אלו האחראים לצרכינו האמיתיים, כוללים בסה"כ פחות מ30% מהעובדים בעולם. אלו הם המחזיקים את החברה הצרכנית הגדולה הזו על כתפיהם ומאפשרים את המשך קיומה הם לא יותר מ3 מתוך עשרה ולמעשה אף פחות מזה.

            אז שוב מה עושים כל היתר?

רובינו פשוט משועממים. ראיתם לאחרונה את החיוך המאולץ של פקיד הבנק? האם אי פעם ראיתם פרקליט מאושר? פקיד סעד שמח? עיתונאי עם אור בעיניים? התשובה היא שהם שמחים בחלקם אבל לא רואים בעבודתם סיפוק, ובצדק. אלו עבודות שאנשים לא חייבים לעשות, שלא יובן לא נכון העבודה חשובה לבריאות הנפשית של העוסקים בהם ולפעמים גם לאחרים אבל לא לאנושות. לעומתם שמעתם כמובן על תחושת הסיפוק שבקציר, על השליחות של הרופא או המורה, על היופי שבכריית אוצרות (טוב יופי קצת מוגזם כאן) או על ההרגשה הטובה שבסוף יום בשדה. כל אלו הם הרגשות של סיפוק מביצוע צורך אמיתי של האנושות והן גם עבודות קשות ולא נעימות ברמה הפיזית.

מסקנות – פשוט לא צריך את כולנו. חלקנו מבצעים עבודה חשובה, וחלקנו הגדול פשוט הולכים לעבודה כדי לשרוד נפשית. להעביר את שעות הערות שלנו במצב שבו אנו מרגישים קירבה לתרומה לחברה ומקבלים כסף על העבודה בכדי לשרוד פיזית.

הצעות לפתרון

הפתרונות לבעיה הזו ממומשים בימים אלו ברבות מהמדינות בעולם מבלי לשים לב ומבלי לתכנן. אנחנו מאריכים את מסלול האוניברסיטה, ממציאים מקצועות שלא היו קודם, מייצרים מוצרים שאין בהם צורך, מוצאים שיטות שיווק חדשות המצריכות עובדי שיווק חדשים ועוד פתרונות סרק רבים. אבל הבעיה העיקרית היא עם הצעירים. רובנו מדרבנים אותם להתמחות ולמצוא מקצוע מעניין כבר בראשית דרכם אבל מעשית אין משרות עבודה התורמות לחברה ופנויות ליותר מחמישית מהם (אולי פחות כי תוחלת החיים עולה ויעילות היצור עולה) ולכן רובם ימשיכו לנדוד שנים ו"לחפש את עצמם" בלי להבין שבעצם הם לא ממש נחוצים למין האנושי.

            מה לעשות?
להפסיק את דת העבודה. הגרף מבהיר בפירוש שלא צריך את כולנו - למעשה לא צריך גם את רובנו. לעודד לימודים, לימודים ארוכים ביותר. לעודד אנשים לעסוק באמנות, טובת הכלל וצדקה. בקיצור לעודד לא לעבוד. לשבור את החיבור הזה בין עבודה מספקת לאדם שמח. דרוש מהפך קופרניקאי בדרישה לעבודה. אתה לא עובד יותר "אתה מקבל את הסיפוק שבעבודה יצרנית" ואין שום סיבה לתגמל אותך על עבודה כי התגמול נמצא בתוך העבודה, על עבודה לא צריך לקבל תגמול. שיהיה ברור: צריך לאכול לשתות ולשמוח אבל זה לא חייב להיות בכסף.

ומה עם כל אלו שעובדים כל כך קשה? אולי כדאי להחליף אותם מדי פעם. אולי נעשה תורנות עבודת בניין? בסה"כ 4% מהעובדים הם עובדי בניין זו שנת עבודה אחת מחיינו. אם כולנו נעסוק בה לא נצטרך יותר. זה רק רעיון ואולי לא טוב אבל רוב העובדים בעבודה פיזית יגידו לכם שהם לא מקנאים בפקיד הבנק והם צודקים (עד גיל 50). מה לעשות? שאלה טובה עוד אין לי תשובה מלאה. אבל ברור לי שלדחוף אנשים לעבודה ללא צורך זה לא הפתרון.

            מדע בדיוני.

אם נסתכל לטווח הארוך צריך לשאוף לחברה הנראית בערך כך: צעירים בשנותיהם הראשונות (מגיל  18) יעבדו בעבודות הייצור הקשות ביותר. חקלאות, בניין, צבא, וכו'. אלו ידאגו שבכל מקום ובכל זמן יהיו מספיק דירות לכולנו, אוכל בשפע ובתי חולים לזקוקים להם. בגיל 23-25 הם יעברו ללמוד לימודים שיכשירו אותם להתמודד עם חיים ללא עבודה. הם יתחלקו לשנים. אלו שירצו להמשיך בעבודה שאותה ביצעו אך ילמדו את המקצוע בו עבדו וישמשו מורים ומחנכים לדור העובד, ואלו שילמדו תחום שיתרום לאנושות בהמשך. החברה תעודד ותתמוך באנשים שיבקשו להתמקצע בענפים החיוניים כמו רפואה, חינוך, חקלאות, בניין ובטחון. אלו ימשיכו לתמוך בצעירים הממלאים את הצורך ה"חיותי" של החברה, וכן באנשים שיתמחו במקצועות עתירי ידע היוצרים את איכות חיינו כמו הנדסה אלקטרוניקה ודומיהם.

יתר האנשים יופנו ללימודי מילוי החסך הרוחני. לימודי פילוסופיה אמנות וכו שיאפשרו להם למלא את ימיהם במטרה. למעשה בחברה כזו כולנו נפרוש לפנסיה בגיל 40 ונוכל להתמקד בגידול ילדינו ובכל העולה על רוחנו. חישבו על כל הפרויקטים להם נוכל לתרום כי כל צרכינו ימולאו.

והנה אתר שהחליט לבחון את הנושא

מס חברות - המס הנשכח

אישתי היפה הפנתה אותי היום למאמר מאלף מאת פול קרוגמן רוב מאמריו מעניינים אבל כאן הוא אומר את מה שאני אומר כבר כמה שנים. הנמר כבר לא רעב הוא יושב על ערמת כסף ומחייך. בתחילת שנות ה 2000 ירד מס החברות באופן דרסטי. חברות משלמות כעת מס מקסימלי של 25 %.

מעשית חברות משלמות הרבה פחות מס כיוון שהן מקבלות זיכויים שונים ומשונים ורק לאחרונה נתקלנו בחברת טבע המשלמת רק 3.3% מס על רווחיה. המס הנמוך (יחיד ישלם כ 50% מס על רווחים דומים) מוסבר בעובדה שאם החברה תחלק דיוידנד אז היחיד ישלם עוד 25% מס דיוידנד. במציאות יחיד כזה יהפוך מיד לחברה ויעביר את הדיוידנד לחברה. ואז הוא ישלם... ניחשתם נכון 0% מס.

אז כמה מס חברות שולם בישראל בשנים האחרונות? כייאה למדינה שהשקיפות בה מועטה ניתן למצוא נתונים רק עד שנת 2010 אבל הנה מה שמצאתי.

הנתונים נלקחו מאתר האוצר ללא עיבוד ומראים כי חברות בישראל מרוויחות כ40 מליארד שקל יותר מאז שנת 2004 אבל משלמות את אותו המס (כ20 מליארד בשנה). המסקנה שלי היא שהמס נמוך מדי כדי לעורר תחרות. הנמר שלנו לא רעב הוא מרוויח 60 מליארד כל שנה ולא צריך יותר.

המפגע האקולוגי הירוק

בהתחלה זה היה רק נייר כי הרי מאד קל למחזר נייר. הבקבוקים החרו החזיקו אחריו ואז הגיע השיטפון. בטריות לצד שמאל, מחשבים לימין, פלסטיק לכאן, ניילון לשם האריזות לכתום  לאן שמים את הפקק של הבירה? היוגורט מספיק נקי או שצריך לשטוף אותו לפני המחזור? והקרטון למקום אחר? ועכשיו נפלו עלינו גם הקומפוסטרים.

אני רוצה לטעון כאן טיעון טכנולוגי. אנחנו הולכים אחורה. הרי התחלנו לזרוק אשפה בגלל טיעון סניטרי. אנחנו זורקים אשפה כי היא מלוכלכת ומשומשת ומהווה מפגע בריאותי. לא כי אנחנו חושבים שאשפה זה יפה או אשפה זה טוב. אשפה היא מפגע בריאותי וצריך לסלק אותו בדרך היעילה והנקיה ביותר. ואז באה המהפכה הירוקה ואנחנו הולכים וטובלים את ידינו במקום בפח אשפה אחד, בארבעה או חמישה ואפילו כמה פעמים כדי להפריד בין הסוגים השונים.
בלי לשים לב פינינו בבתינו הצפופים, לפחות מטר מרובע לסוגי אשפה שונים כי "מי שלא ממחזר, זבל". והכל בשם הקידמה.
אנחנו מחזיקים המון איזורים מלוכלכים בתוך השכונות שלנו ולא מספקים אדמה טובה יותר לצמחינו כי מעשית לרוב הקומפוסטרים מתיבשים והורסים את האדמה. ואז אני מסתובב ורואה ערמת זבל טובה ליד פח קומפוסט מסריח.

 רצינו להקטין את טביעת הרגל האקולוגית שלנו ויצרנו מפגע אקולוגי. רצינו לשפר את חיינו ויצרנו מפגע בריאותי. ובכן יש פתרון טכנולוגי.  מפעלי מחזור היודעים להפריד את כל סוגי הזבל ללא מגע יד אדם ובלי צורך ביותר מפח אשפה אחד. כן זה קיים, ואפילו בריא טוב יפה וגם... כלכלי - אם מבינים את החשבון.

- מטר מרובע של בית? 2000 שקל בבניה ועוד שכירות ארנונה חשמל למיזוג וכו? הנה מקור של כ4 מליון ש"ח מאזורנו הקטן.
- עשר דקות עבודה בשבוע אני מקדיש למיחזור, ואני ממש נדיב אתכם. 2000 איש באזורנו הדל 50 פעם בשנה. בערך 9 שנות עבודה - 9 עובדים למפעל. ללא תשלום, הכל בהתנדבות. עוד לפחות מליון ש"ח לחישוב.
- שטח מיחזור, גדרות, מיכלים? ללא תשלום.
- פחים, משאיות, נסיעות צפונה למפעלי מחזור שונים. כמה מליונים? לא בדקתי.

לא אכניס את המחיר הבריאותי ואת הריחות הנעימים מהזבל היושב לו 5 ימים במקום יום אחד בתוך הבית ובחוץ. המיחזור בשיטה הנוכחית מסוכן בריאותית, מסריח מכוער ו... לא כלכלי. הוא נשען על האזרחים התורמים מזמנם והונם במקום להשען על בריאות טובה וטכנולוגיה טובה.

הגיע הזמן להקים מפעל מיחזור לכל אזור.

יצר האדם טוב מנעוריו והיכן הוא כושל.

בפוסט קודם התחלתי להתעניין בשאלה למה הקיבוץ, הבנוי על ההנחה שייצר האדם טוב מנעוריו, בהתקלו בחברה הקפיטליסטית כושל ומאבד את חזונו. פה אתחיל בבנית התשתית למה זה כן עובד וכמו תמיד אגלוש לנושאים אחרים.

רוב הפעולות בקיבוץ נעשות בהתנדבות, למעשה כולן כך אך יש צורך לפעמים להסביר את סיבת ההתנדבות.

האבולוציה פיתחה אותנו שונים ברצונותינו ולכן רוב העבודות מאוישות באופן קבוע ע"י אנשים הרואים בעבודות אלו את מימוש שאיפותיהם. יותר מכך, הטכנולוגיה שיחררה אותנו מכמה פעולות קשות ואפשרה להן להיות עבודות נוחות יחסית שיתאימו לשאיפותינו. הכביסה, עבודת השדה, ואפילו החליבה הופכות לאט לאט בעזרתה של הטכנולוגיה לעבודות קלות יחסית ומעניינות.
התופעה הזו מאפשרת לאנשים המאכלסים קיבוץ לעבוד במקום המתאים להם לאורך זמן וללא שחיקה. כבר רואים מעין יצוצו הבעיות? מאותן עבודות שאינן מתאימות לפיזור הסטטיסטי הרגיל של רצון לעבוד בהן.
בקיבוץ שלי הדוגמה הבולטת ביותר היא חדר האוכל. אף אחד לא רוצה לעבוד שם.
בקפיטליזם, שנחקר לעומק, מקרים כאלו נקראים כשל שוק. אך בסוציאליזם או בקיבוציזם, עדיין לא נחקר היטב שוק העבודה ולכן אין מושג מתאים. אני אקרא לזה "כשל שיתוף".
הכשל שיתוף שפגשנו כאן (עובד ח"א) נפתר באופן שיוויוני ע"י תורנות. ולמה זו הבחירה המתבקשת? כיוון שבאבד יצר האדם טוב את הטוב המקסימלי (כל אחד עושה את הכי טוב לו ולחברה), הוא פונה לשוויון (כולנו נעשה קצת מה שרע לנו ולחברה יהיה הכי טוב). כאן מפעילה החברה הקיבוצית את שיקול דעתה ופוסקת כי אם לכולנו לא נעים לשטוף כלים ורצפה אז עדיף שכולנו נעשה זאת שווה באופן מתמטי ולא נוכל לכעוס אחד על השני.
כשל שיתופי כזה ברמות שונות מופיע בחיי הקיבוץ פעמים רבות ופעמים מועטות נפתר בשיטה המשאירה טעם טוב, אך זו מהותו של כל כשל, שפתרונו יהיה תמיד בטעם רע (חישבו על מיסים לקפיטליסט).

דוגמאות נוספות לכשל שיתופי הן:
- גידול הילדים (המאבק בין הצורך לעבוד לפרנסה ומימוש עצמי לבין "טובת הילד ליד הוריו" וקוצי מוצי כל היום).
- ניהול דמוקרטי של קיבוץ (שיחות קיבוץ הן מקור לא אכזב לאכזבות) כאן מוסתרת הנחת יסוד שניהול דמוקרטי הוא הדרך הנכונה, אבל על זה נאמר כבר שזו השיטה הכי פחות גרועה.
- סידור עבודה אם יש עוד קיבוץ שיש בו דבר זה.
- סידור רכב. וכאן אנו נכנסים לקשרים שבין ניהול יעיל של משאבים ליצר האדם טוב מנעוריו.

הכשלים הללו ממחישים את הצורך, בחברה המתבססת על יצר האדם טוב מנעוריו, בהדברות בלתי פוסקת ובהסדרים שאינם מדויקים אך חותרים אל הטוב.