שביתה ממוקדת
מאת: עופר
בן-טובים 2013
לפני המון זמן, בתוכנית הכלכלית הקודמת,
אמר שר האוצר נתניהו, שיותר לא יהיו שביתות המונית. אמירה מוזרה במקצת, אך אני
חושב שצריך לאמץ אותה אל לבנו ולהתחיל בהפעלתה. ובכן איך?
במצב אידיאלי, התהליך הוא כזה: יום בהיר
אחד מחליטים באוצר, למשל, כי בחברה ממשלתית מסוימת רבים מדי העובדים. עומדים
העובדים ומשביתים את עבודתם. מיד נפגעים כל איש ואשה בישראל הנדרשים לשירותיה
ושוועתם עולה לשמים (לפוליטיקאים). שומעים אלו את שוועת העם, ניגשים למשא ומתן,
מקילים במשהו את הגזירה, וכך נפתר הסכסוך.
אלא שכאן טמונה הבעיה: במציאות, אין זעקות העם מגיעות כלל לאוזני הפוליטיקאים
כיוון שאלו למעשה אינם חלק ממנו. אין להם כל צורך בשירותי החברות הנ"ל או
משרדי הממשלה. ואם בכל זאת הם נזקקים למשהו - מיד נשלח עוזרם הפרלמנטרי או הנהג
לפתור את הבעיה.
פוליטיקאי ממוצע חב את כיסאו ל100 – 200
איש ואשה (להלן "המאה") אשר יישאו אותו על כפיהם ויביאוהו לכנסת. אם זה
המרכז, או סדרת כתבות תדמית, או אירוח במלון, כל אלו יקנו לך כסא (אפשר גם פושע או
שניים). הפוליטיקאי אינו יודע ולא מעניינו לדעת על תנאי חיינו או על מצוקותינו,
מספיק שישב במפלגה הנכונה והנה הוא בכנסת ואף בממשלה, וכל זה בשל המאה. הוא מבין
מהר מאד היכן מרוחה החמאה ומי ימרח אותה, ומכאן והלאה אלו נושאי דאגתו. המסקנה
המתבקשת: פוליטיקאי ממוצע אינו יכול לדאוג לענייני כלל המדינה או אפילו לבוחריו,
שכן מורא המאה על בעל הדעה גדול הוא.
הצעתי היא פשוטה: יש להפגין נגד האחד או
המאה בלבד - ולהשאיר את היתר מחוץ למעגל השנאה.
אתן כמה דוגמאות:
כאשר מקצצים את תקציב העירייה, מיד
מפסיקים לפנות זבל - כולנו היינו בסיפור המסריח הנ"ל - ובכן מעתה יפונה הזבל בכל העיר, מלבד האזור
הסמוך לביתו של ראש העירייה ושל הפוליטיקאי האחראי. אם ידועה גם כתובתם של המאה -
מה טוב, וגם הם מעתה בזבל. כאשר מאיימים לפגוע בתקציב החינוך, לא ייסגרו כל בתי
הספר, אלא רק אלו בהם לומדים צאצאיהם של מקבלי ההחלטות הרלוונטיים. שביתת נמלים,
רק לסחורות המיועדות למאה. בשביתת החקלאים תישפך התוצרת רק לחצרות הבתים הנכונים.
שביתת בתי חולים: רק למאה. שביתת מוכסים
כנ"ל. שביתה במשרד הפנים, למשל, מאפשרת לעצור את נסיעתם של ח"כינו
לחו"ל, ובכך גם ייחסכו כספים רבים למדינה.
שביתה
כזו מביאה את המידע לפתחו של מקבל ההחלטות ואיננה פוגעת בציבור, שאינו אשם. היא
דומה ליריית חץ אל המטרה ולא לפצצת מצרר. היא חוסכת משאבים רבים למדינה ולשובתים.
אין בה עילה להלנת שכר על ידי האוצר בתואנת שווא ששביתה אינה עבודה. היא יוצרת
איום אמיתי על מקבלי ההחלטות ולא איום על השובתים עצמם. תאמרו, שביתה כזו תביא
לנקיטת צעדים משפטיים נגד יחידים (אלו שלא פינו את הזבל). ובכן, כאן נדרשת קצת
סולידריות והרבה תחכום. למשל, בכל יום יפנה צוות אחר את הזבל באזור וישכח את פח
הזבל המיוחד. מסמכי הסחורה המסוימת יאבדו בנמל בנקודה לא ידועה וכו'.
שביתה ממוקדת, האם היא חוקית? איני
יודע. האם היא תפעל? אם פוליטיקאים ימשיכו להיות נבחרי המאה, כנראה שנצטרך לבדוק
אותה ברצינות.
