לא דור אבוד – דור לא נחוץ

לא דור אבוד – דור לא נחוץ   16.11.2013

עופר בן טובים

תקציר או מה הבעיה בעצם

כאשר צעיר בימינו שואל את עצמו "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" לרוב אין לו תשובה ברורה.

למרות כל נסיונות הכלכלנים להסביר את המשבר הכלכלי המתמשך בכלכלות המערב, הסיבות למשבר עדיין עלומות ברובן. מליוני צעירים מחפשים את דרכם אל שוק העבודה בשעה שממשלות בעולם מחפשות דרכים יצירתיות לספק מקומות עבודה.

הבעיה מחריפה ככל שהמדינה "מפותחת" יותר ובמרבית מדינות המערב הבעיה כבר מופיעה יותר ויותר בתודעת הציבור ובאמצעי התקשורת אך עדיין לא מובנת ע"י הכלכלנים ומעצבי המדיניות. בסיסה של הבעיה אינו בכוח העבודה או בזמינות אמצעי היצור בוודאי שאינו במחסור בהון אלא בצורך במשרות הללו או למעשה בחוסר הצורך בהן. הבעיה היא שלא צריך את כולנו, פשוט כך.

בסיס רעיוני או פילוסופי

כדי להבין את המצב נחזור די הרבה אחורה אל יהודי חכם בשם אברהם מאסלו. "תאורית הצרכים שלמאסלו" מגדירה את התנאים הנדרשים לאדם להרגיש טוב ושמח. למי שאינו מכיר את התאוריה הנה התקציר: בכדי שאדם יתקיים הוא צריך למלא את צרכיו הפיזיים (אוויר, מים, מזון, שינה, וכו) אחריהם את צכי הביטחון הפיזי והנפשי (ביטחון, משפחה, בריאות תעסוקה ומוסר) אחריהם את צרכי השייכות והאהבה ולבסוף כבוד עצמי ומימוש עצמי.

תאוריה זו ממפה את צרכיו של כל אדם ומאפשרת פעמים רבות למפות את את הדחפים היוצרים את האדם החברתי אותו אנו פוגשים בחיי היומיום.

לצורך המאמר אבנה מחדש  את התאוריה של מאסלו להתאימה לשוק העבודה הקיים ואצור את הקטגוריות הבאות :

	קטגוריה	חשיבות/הסבר
1	אויר	ללא אויר נחיה כ30 שניות ועד 2 דקות .לכן האוויר מחולק בחינם בכל מקום J
2	מים	ללא מים האדם שורד עד 3 ימים. למרות זאת ברוב העולם המים עולים כסף. אספקת מים אחראית לכל המזון בעולם ולחלק גדול מהיצור התעשייתי
3	מזון. כולל אספקתו	אדם ללא מזון אינו יצרני. המזון מופיע כאן לפני ביטחון כי במלחמות העולם הוכח שאנשים יסכנו את חייהם בכדי להשיג מזון.
4	בטחון	בחברה בה אין ביטחון מרבית מטלות הייצור אינן ממולאות לרבות מזון ומים. הדיון האם מזון בא לפני ביטחון הוא חשוב אך מקומו אינו במאמר זה.
5	בריאות כולל פינוי זבל וביוב	שרידותו של האדם בנויה על יכולתו להשיג אמצעי ריפוי בסיסיים. מגפת האבולה מזכירה לנו זאת ביתר שאת.
6	מחסה/גג	דירה, בית, טירה או ארמון. האדם צריך לישון במקום מוגן.
7	חינוך	לאחר שמילאנו את הצרכים הגופניים של אדם נדרש לתת לו כלים להשתלב בחברה ולתרום לפיתוחה למען הכלל.
8	יצור מוצרים חיוניים	חשמל, מנועים, כבישים כל הדברים האמתיים שגורמים לקטגוריות למעלה לפעול.

לא המשכתי את הטבלה הלאה כי זו בעצם מהותה של התאוריה. מעבר לצרכים אלו יתר הקטגוריות אינן כלכליות אלא נפשיות והכללתן בתאוריה כלכלית למרות חשיבותן מסתירות את האמת יותר משהיא עוזרות לחשיפתה.

בסיס כלכלי

כדי להתחיל נשתמש בנתוני הלמ"ס לגבי כוח העבודה במשק הישראלי. למי מאתנו שמכיר את בסיס הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברור שהנתונים חלקיים אם לא מוטים. שיוך העובדים לענפים בעיתי מאד , ומוטה לכוון היצרני. ובאופן כללי המטרה היא לשרת את השלטון ולא את הידע. למשל, ברור שמזכירתו של החקלאי איננה עובדת בחקלאות. אבל היא רשומה כחקלאית. באותה המידה יכול מוסכניק לטפל באמבולנס או במכונית מרוץ. הנתונים לרוב בני שנה לפחות ובמקרים רבים נאספו לפני שנים ומבוססים על דיווחי האזרח ומערכות המיסוי. לעיתים הנתונים מבוססים על סקרים של אנשים חיים ואלו לרוב טובים יותר. אבל לצורך העניין אלו הנתונים שיש בידיי, בכדי לנתח את שוק העבודה ועם נתונים אלו יוצאים למחקר. בקיצור אני לא מאמין לל"מס אבל זה מה שיש אז נשתמש בזה.

ראשית כוח העבודה בישראל (העובדים בגיל העבודה) מונה כ7 מיליון איש ואישה. מתוכם 43% אינם עובדים (עקרות בית תלמידי ישיבה ואוניברסיטה וכו', חיילים נספרים בכוח העבודה). היתרה,  57% העובדים שהם לפי הלמ"ס 4.1 מיליון איש.

לפי ההגדרות שלי לפירמידה החדשה של מאסלו, מתוך כלל העובדים, רק 28% מועסקים במקצוע ייצרני. עוד 29% מועסקים ביתרת העבודות במשק שאין ייצור בצדן.

התפלגות כוח העבודה בישראל לפי טבלת הצרכים של מאסלו מותאמת לתאוריה.

מה עם כל היתר?

"כל היתר לא עושים כלום יצרני עם הזמן שלהם". גם זו קביעה מפחידה ומטרידה. הרי אני טוען כאן  כי 72 אחוזים מהאזרחים במדינה שלנו לא תורמים כלום לכלכלת המדינה, אבל הרי כל מי שאנחנו מכירים עובד קשה מאד וחוסך פרוטה לפרוטה בכדי לספק לעצמו ולבני ביתו קיום נעים יחסית. ויותר מכך לכל אחד יש תפקיד חשוב בכלכלה ובחברה ואם נוציא אותו ממקומו הרי שהקיום הנוח יחסית שלנו יהיה נוח פחות. בכדי להבין את השניות הזו נתחיל מהגדרת "מה צריך". מה צריך כדי שכולנו נחיה כמו שאנו חיים ולא פחות טוב.

מילוי הצרכים

"אדם בחברה מערבית וגם ברוב אסיה מקבל את רוב צרכיו במהלך כל חייו". קביעה זו אינה מובנת מאליה, מרבית האבולוציה זה לא היה המצב ורק במאת השנים האחרונות מצב זה מתייצב. אדם ברוב המדינות היציבות של המאה ה21 יחיה חיים שבהם מזונו מוסדר ומובטח, מים אויר ואנרגיה מסופקים לביתו והתא המשפחתי שלו מוגן. אדם כזה יודע כי מערכות הבריאות יהיו שם ביום בו יחלה ושבסופרמרקט הקרוב יחכה לו מלאי מזון מספיק לצרכיו. הצבא ישמור על גבולותיו בלילה ואם חס וחלילה יפרוץ גנב אל ביתו, מרבית הונו נמצאת בבנק ובעבודתו ולא במטבעות זהב תחת מזרנו. המעטים אשר מחליקים מחוץ לרשת בטחון זו יטופלו בידי מחלקת הרווחה ואמנם לא יחיו בנוחות אך ישרדו.
            מי דואג לנו?
את כל הצרכים הללו ממלאים אנשים. אנשים חופרים בארות ושואבים מים, מישהו זורע וקוצר, אחר מגדל בקר וחולב אותו (לפעמים זה אני), אחדים מסיעים את התוצרת לשוק, יש אנשים הכורים פחם במחפרי ענק ואחרים המוציאים ברזל מההר, והטענה המהפכנית במאמר זה היא שכל אלו האחראים לצרכינו האמיתיים, כוללים בסה"כ פחות מ30% מהעובדים בעולם. אלו הם המחזיקים את החברה הצרכנית הגדולה הזו על כתפיהם ומאפשרים את המשך קיומה הם לא יותר מ3 מתוך עשרה ולמעשה אף פחות מזה.

            אז שוב מה עושים כל היתר?

רובינו פשוט משועממים. ראיתם לאחרונה את החיוך המאולץ של פקיד הבנק? האם אי פעם ראיתם פרקליט מאושר? פקיד סעד שמח? עיתונאי עם אור בעיניים? התשובה היא שהם שמחים בחלקם אבל לא רואים בעבודתם סיפוק, ובצדק. אלו עבודות שאנשים לא חייבים לעשות, שלא יובן לא נכון העבודה חשובה לבריאות הנפשית של העוסקים בהם ולפעמים גם לאחרים אבל לא לאנושות. לעומתם שמעתם כמובן על תחושת הסיפוק שבקציר, על השליחות של הרופא או המורה, על היופי שבכריית אוצרות (טוב יופי קצת מוגזם כאן) או על ההרגשה הטובה שבסוף יום בשדה. כל אלו הם הרגשות של סיפוק מביצוע צורך אמיתי של האנושות והן גם עבודות קשות ולא נעימות ברמה הפיזית.

מסקנות – פשוט לא צריך את כולנו. חלקנו מבצעים עבודה חשובה, וחלקנו הגדול פשוט הולכים לעבודה כדי לשרוד נפשית. להעביר את שעות הערות שלנו במצב שבו אנו מרגישים קירבה לתרומה לחברה ומקבלים כסף על העבודה בכדי לשרוד פיזית.

הצעות לפתרון

הפתרונות לבעיה הזו ממומשים בימים אלו ברבות מהמדינות בעולם מבלי לשים לב ומבלי לתכנן. אנחנו מאריכים את מסלול האוניברסיטה, ממציאים מקצועות שלא היו קודם, מייצרים מוצרים שאין בהם צורך, מוצאים שיטות שיווק חדשות המצריכות עובדי שיווק חדשים ועוד פתרונות סרק רבים. אבל הבעיה העיקרית היא עם הצעירים. רובנו מדרבנים אותם להתמחות ולמצוא מקצוע מעניין כבר בראשית דרכם אבל מעשית אין משרות עבודה התורמות לחברה ופנויות ליותר מחמישית מהם (אולי פחות כי תוחלת החיים עולה ויעילות היצור עולה) ולכן רובם ימשיכו לנדוד שנים ו"לחפש את עצמם" בלי להבין שבעצם הם לא ממש נחוצים למין האנושי.

            מה לעשות?
להפסיק את דת העבודה. הגרף מבהיר בפירוש שלא צריך את כולנו - למעשה לא צריך גם את רובנו. לעודד לימודים, לימודים ארוכים ביותר. לעודד אנשים לעסוק באמנות, טובת הכלל וצדקה. בקיצור לעודד לא לעבוד. לשבור את החיבור הזה בין עבודה מספקת לאדם שמח. דרוש מהפך קופרניקאי בדרישה לעבודה. אתה לא עובד יותר "אתה מקבל את הסיפוק שבעבודה יצרנית" ואין שום סיבה לתגמל אותך על עבודה כי התגמול נמצא בתוך העבודה, על עבודה לא צריך לקבל תגמול. שיהיה ברור: צריך לאכול לשתות ולשמוח אבל זה לא חייב להיות בכסף.

ומה עם כל אלו שעובדים כל כך קשה? אולי כדאי להחליף אותם מדי פעם. אולי נעשה תורנות עבודת בניין? בסה"כ 4% מהעובדים הם עובדי בניין זו שנת עבודה אחת מחיינו. אם כולנו נעסוק בה לא נצטרך יותר. זה רק רעיון ואולי לא טוב אבל רוב העובדים בעבודה פיזית יגידו לכם שהם לא מקנאים בפקיד הבנק והם צודקים (עד גיל 50). מה לעשות? שאלה טובה עוד אין לי תשובה מלאה. אבל ברור לי שלדחוף אנשים לעבודה ללא צורך זה לא הפתרון.

            מדע בדיוני.

אם נסתכל לטווח הארוך צריך לשאוף לחברה הנראית בערך כך: צעירים בשנותיהם הראשונות (מגיל  18) יעבדו בעבודות הייצור הקשות ביותר. חקלאות, בניין, צבא, וכו'. אלו ידאגו שבכל מקום ובכל זמן יהיו מספיק דירות לכולנו, אוכל בשפע ובתי חולים לזקוקים להם. בגיל 23-25 הם יעברו ללמוד לימודים שיכשירו אותם להתמודד עם חיים ללא עבודה. הם יתחלקו לשנים. אלו שירצו להמשיך בעבודה שאותה ביצעו אך ילמדו את המקצוע בו עבדו וישמשו מורים ומחנכים לדור העובד, ואלו שילמדו תחום שיתרום לאנושות בהמשך. החברה תעודד ותתמוך באנשים שיבקשו להתמקצע בענפים החיוניים כמו רפואה, חינוך, חקלאות, בניין ובטחון. אלו ימשיכו לתמוך בצעירים הממלאים את הצורך ה"חיותי" של החברה, וכן באנשים שיתמחו במקצועות עתירי ידע היוצרים את איכות חיינו כמו הנדסה אלקטרוניקה ודומיהם.

יתר האנשים יופנו ללימודי מילוי החסך הרוחני. לימודי פילוסופיה אמנות וכו שיאפשרו להם למלא את ימיהם במטרה. למעשה בחברה כזו כולנו נפרוש לפנסיה בגיל 40 ונוכל להתמקד בגידול ילדינו ובכל העולה על רוחנו. חישבו על כל הפרויקטים להם נוכל לתרום כי כל צרכינו ימולאו.

והנה אתר שהחליט לבחון את הנושא

פשוט לא צריך אותנו, או למה אין עבודה

הבסיס הוא שפשוט - אין מספיק עבודה על הכוכב לכולנו. זו הסיבה לעליה באבטלה, לתחושת ההחמצה, לבעיות המיסוי ולכמעט כל יתר הרעות החולות. אנחנו יותר מדי על הכוכב ולא לכולנו יש מטרה אמיתית בחיים ולכן לא כולנו מרגישים חיים או מרגישים טובים.

רחיצת ידים
נתחיל בהתחלה, רחיצת ידים (מוזר הא?) בגלל גילוי נטילת הידיים חיינו התארכו, זו הסיבה ולא הרפואה המודרנית ולא כל היתר(כמובן שהם תורמים). אם הרופא רוחץ ידיים הוא לא מעביר את רוב החידקים ומציל את רוב חוליו. מכאן התחיל הגידול המואץ במספר האנשים על הכדור, כאן התחיל המעבר מ50% תמותה עד גיל 4 לתמותה זניחה  וכאן המין האנושי פשוט עבר לשלב פיצוץ האוכלוסין. מכאן והלאה העניינים מסתבכים, אומות צריכות להלחם על מקורות מזון מים אנרגיה ומחצבים. אנשים צריכים להצטופף ואז מומצאת החקלאות האינטנסיבית והדשן הכימי ויחד איתם פורצת המהפכה התעשיתית. מכאן והלאה רוב הצרכים הבסיסיים של האדם בחברה המודרנית מתמלאים ואברהם מאסלו מאושר.
אבל האדם - כולנו - לא מאושרים. אדם קם בבוקר והולך לעבודה ויושב או עומד או נוהג ואינו מרגיש יצרני. אדם קם בבוקר ורואה איך בעבודתו הוא מנסה לשכנע אנשים לרכוש מוצר שהם לא ממש חייבים או מנסה להציל אנשים שלא ממש צריכים הצלה והוא מתוסכל.

השכבה התחתונה
לא השכבה התחתונה של האנשים - כולנו שווים - הכוונה לשכבה התחתונה בפירמידת הצרכים של מאסלו, זו הכוללת את הצרכים הגופניים של האדם (אויר מים מזון יחסי מין וכו.) בספרות שכבה זו אינה כוללת את ביטחון האדם ואת צרכי ילדיו(חינוך ובריאות) אבל אני אתייחס אליהם מכאן והלאה כחלק מהשכבה הראשונה. השכבה הראשונה במדינות מפותחות מובטחת לרוב רובם של האזרחים. זוהי קביעה בעיתית אבל אני עומד מאחוריה והיא עומדת בבסיס המאמר. הטענה שלי היא שאדם בחברה מערבית וגם ברוב אסיה מקבל את רוב צרכי השכבה הראשונה במהלך כל חייו. קביעה זו אינה מובנת מאליה, מרבית האבולוציה זה לא היה המצב ורק במאת השנים האחרונות (לא בכולה) מצב זה מתייצב. אדם ברוב המדינות היציבות של המאה ה21 יחיה חיים שבהם מזונו מוסדר ומובטח, מים אויר ואנרגיה מסופקים לביתו והתא המשפחתי שלו מוגן.

מי דואג לנו?
את כל הצרכים הללו ממלאים אנשים. אנשים חופרים בארות ושואבים מים, מישהו זורע וקוצר, אחר מגדל בקר וחולב אותו (זה לפעמים אני), אחדים מסיעים את התוצרת לשוק, יש אנשים הכורים פחם במחפרי ענק ואחרים המוציאים ברזל מההר, והטענה המהפכנית במאמר זה היא שכל אלו האחראים לשכבה הראשונה, כוללים בסה"כ פחות מ30% מהעובדים בעולם. כל הייתר לא עושים כלום יצרני עם הזמן שלהם והאבסורד הוא שהם יודעים זאת.

אז מה עושים כולנו?
רובינו פשוט משועממים. ראיתם לאחרונה את החיוך המאולץ של פקיד הבנק? האם אי פעם ראיתם פרקליט מאושר? פקיד סעד שמח? מלונאי עם אור בעיניים? התשובה היא שהם שמחים בחלקם אבל לא רואים בעבודתם שליחות, ובצדק. מקצועות של השכבה השלישית ומעלה בפירמידת הצרכים של מאסלו הם מקצועות שאנשים לא חייבים לעשות, שלא יובן לא נכון הם חשובים לבריאות הנפשית של העוסקים בהם ולפעמים גם לאחרים אבל לא לאנושות. לעומתם שמעתם כמובן על תחושת הסיפוק שבקציר, על השליחות של הרופא או המורה, על היופי שבכריית אוצרות (טוב יופי קצת מוגזם כאן) או על ההרגשה הטובה שבסוף יום בשדה. כל אלו הם הרגשות של סיפוק מביצוע צורך אמיתי של האנושות והן גם עבודות קשות ולא נעימות ברמה הפיזית.

משק העבודה בישראל לפי הלמ"ס (עיבוד שלי)

עבודות ברמה הראשונה של פירמידת הצרכים של מאסלו הן לרוב פיזיות. לעומתן עבודות ברמות שמעל לשניה הן לרוב עבודות שולחן. יתר ה25% יושבים ליד שולחן (כן יש אישור לזה גם בלמ"ס). קיימים עוד 44% אזרחים בגיל העבודה שאינם עובדים ואינם רשומים בסטטיסטיקת העבודה.
כל אלו כמובן לא נספרים כמובטלים אך לעניננו זה לא משנה, למעשה הם עושים משהו חיובי, הם מאפשרים לאחרים לעבוד.

מה עושים עם כל העובדים הלא נדרשים?
 הפתרונות לבעיה הזו ממומשים בימים אלו ברבות מהמדינות בעולם מבלי לשים לב ומבלי לתכנן. אנחנו מאריכים את מסלול האוניברסיטה, ממציאים מקצועות שלא היו קודם, מייצרים מוצרים שאין בהם צורך, מוצאים שיטות שיווק חדשות המצריכות עובדי שיווק חדשים וכו. אנשים רבים נכנסים ל"מערך העבודה" בנקודה מסוימת בלי ידיעה כי הם קובעים את מסלול חייהם ללא אפשרות יציאה למרות שסביבם הם יראו אחרים אשר לא עובדים כלל. אנשים אחרים יעברו מקצועות רבים ללא קביעות או פשוט משיעמום. אבל הבעיה העיקרית היא עם הצעירים. רובנו מדרבנים אותם להתמחות ולמצוא מקצוע מעניין כבר בראשית דרכם אבל מעשית אין משרות עבודה בשכבה הראשונה הפנויות ליותר מחמישית מהם (אולי פחות כי תוחלת החיים עולה ויעילות היצור עולה) ולכן רובם ימשיכו לנדוד שנים ו"לחפש את עצמם"בלי להבין שבעצם הם לא ממש נחוצים למין האנושי.

מה לעשות?
להפסיק את דת העבודה. הגרף מבהיר בפירוש שלא צריך את כולנו - למעשה לא צריך גם את רובנו. לעודד לימודים, לימודים ארוכים ביותר. לעודד אנשים לעסוק באמנות, טובת הכלל וצדקה. בקיצור לעודד לא לעבוד. לשבור את החיבור הזה בין עבודה מספקת לאדם שמח. ומה עם כל אלו שעובדים כל כך קשה? אולי כדאי להחליף אותם מדי פעם. אולי נעשה תורנות עבודת בניין? בסה"כ 4% מהעובדים הם עובדי בניין זו שנת עבודה אחת מחיינו אם כולנו נעסוק בה. זה רק רעיון ואולי לא טוב אבל רוב העובדים בעבודה פיזית יגידו לכם שהם לא מקנאים בפקיד הבנק והם צודקים (עד גיל 50). מה לעשות? שאלה טובה עוד אין לי תשובה. אבל ברור לי שלדחוף אנשים לעבודה ללא צורך זה לא הפתרון.