הבסיס הוא שפשוט - אין מספיק עבודה על הכוכב לכולנו. זו הסיבה לעליה באבטלה, לתחושת ההחמצה, לבעיות המיסוי ולכמעט כל יתר הרעות החולות. אנחנו יותר מדי על הכוכב ולא לכולנו יש מטרה אמיתית בחיים ולכן לא כולנו מרגישים חיים או מרגישים טובים.
רחיצת ידים
נתחיל בהתחלה, רחיצת ידים (מוזר הא?) בגלל גילוי נטילת הידיים חיינו התארכו, זו הסיבה ולא הרפואה המודרנית ולא כל היתר(כמובן שהם תורמים). אם הרופא רוחץ ידיים הוא לא מעביר את רוב החידקים ומציל את רוב חוליו. מכאן התחיל הגידול המואץ במספר האנשים על הכדור, כאן התחיל המעבר מ50% תמותה עד גיל 4 לתמותה זניחה וכאן המין האנושי פשוט עבר לשלב פיצוץ האוכלוסין. מכאן והלאה העניינים מסתבכים, אומות צריכות להלחם על מקורות מזון מים אנרגיה ומחצבים. אנשים צריכים להצטופף ואז מומצאת החקלאות האינטנסיבית והדשן הכימי ויחד איתם פורצת המהפכה התעשיתית. מכאן והלאה רוב הצרכים הבסיסיים של האדם בחברה המודרנית מתמלאים ואברהם מאסלו מאושר.
אבל האדם - כולנו - לא מאושרים. אדם קם בבוקר והולך לעבודה ויושב או עומד או נוהג ואינו מרגיש יצרני. אדם קם בבוקר ורואה איך בעבודתו הוא מנסה לשכנע אנשים לרכוש מוצר שהם לא ממש חייבים או מנסה להציל אנשים שלא ממש צריכים הצלה והוא מתוסכל.
השכבה התחתונה
לא השכבה התחתונה של האנשים - כולנו שווים - הכוונה לשכבה התחתונה בפירמידת הצרכים של מאסלו, זו הכוללת את הצרכים הגופניים של האדם (אויר מים מזון יחסי מין וכו.) בספרות שכבה זו אינה כוללת את ביטחון האדם ואת צרכי ילדיו(חינוך ובריאות) אבל אני אתייחס אליהם מכאן והלאה כחלק מהשכבה הראשונה. השכבה הראשונה במדינות מפותחות מובטחת לרוב רובם של האזרחים. זוהי קביעה בעיתית אבל אני עומד מאחוריה והיא עומדת בבסיס המאמר. הטענה שלי היא שאדם בחברה מערבית וגם ברוב אסיה מקבל את רוב צרכי השכבה הראשונה במהלך כל חייו. קביעה זו אינה מובנת מאליה, מרבית האבולוציה זה לא היה המצב ורק במאת השנים האחרונות (לא בכולה) מצב זה מתייצב. אדם ברוב המדינות היציבות של המאה ה21 יחיה חיים שבהם מזונו מוסדר ומובטח, מים אויר ואנרגיה מסופקים לביתו והתא המשפחתי שלו מוגן.
מי דואג לנו?
את כל הצרכים הללו ממלאים אנשים. אנשים חופרים בארות ושואבים מים, מישהו זורע וקוצר, אחר מגדל בקר וחולב אותו (זה לפעמים אני), אחדים מסיעים את התוצרת לשוק, יש אנשים הכורים פחם במחפרי ענק ואחרים המוציאים ברזל מההר, והטענה המהפכנית במאמר זה היא שכל אלו האחראים לשכבה הראשונה, כוללים בסה"כ פחות מ30% מהעובדים בעולם. כל הייתר לא עושים כלום יצרני עם הזמן שלהם והאבסורד הוא שהם יודעים זאת.
אז מה עושים כולנו?
רובינו פשוט משועממים. ראיתם לאחרונה את החיוך המאולץ של פקיד הבנק? האם אי פעם ראיתם פרקליט מאושר? פקיד סעד שמח? מלונאי עם אור בעיניים? התשובה היא שהם שמחים בחלקם אבל לא רואים בעבודתם שליחות, ובצדק. מקצועות של השכבה השלישית ומעלה בפירמידת הצרכים של מאסלו הם מקצועות שאנשים לא חייבים לעשות, שלא יובן לא נכון הם חשובים לבריאות הנפשית של העוסקים בהם ולפעמים גם לאחרים אבל לא לאנושות. לעומתם שמעתם כמובן על תחושת הסיפוק שבקציר, על השליחות של הרופא או המורה, על היופי שבכריית אוצרות (טוב יופי קצת מוגזם כאן) או על ההרגשה הטובה שבסוף יום בשדה. כל אלו הם הרגשות של סיפוק מביצוע צורך אמיתי של האנושות והן גם עבודות קשות ולא נעימות ברמה הפיזית.
עבודות ברמה הראשונה של פירמידת הצרכים של מאסלו הן לרוב פיזיות. לעומתן עבודות ברמות שמעל לשניה הן לרוב עבודות שולחן. יתר ה25% יושבים ליד שולחן (כן יש אישור לזה גם בלמ"ס). קיימים עוד 44% אזרחים בגיל העבודה שאינם עובדים ואינם רשומים בסטטיסטיקת העבודה.
כל אלו כמובן לא נספרים כמובטלים אך לעניננו זה לא משנה, למעשה הם עושים משהו חיובי, הם מאפשרים לאחרים לעבוד.
מה עושים עם כל העובדים הלא נדרשים?
הפתרונות לבעיה הזו ממומשים בימים אלו ברבות מהמדינות בעולם מבלי לשים לב ומבלי לתכנן. אנחנו מאריכים את מסלול האוניברסיטה, ממציאים מקצועות שלא היו קודם, מייצרים מוצרים שאין בהם צורך, מוצאים שיטות שיווק חדשות המצריכות עובדי שיווק חדשים וכו. אנשים רבים נכנסים ל"מערך העבודה" בנקודה מסוימת בלי ידיעה כי הם קובעים את מסלול חייהם ללא אפשרות יציאה למרות שסביבם הם יראו אחרים אשר לא עובדים כלל. אנשים אחרים יעברו מקצועות רבים ללא קביעות או פשוט משיעמום. אבל הבעיה העיקרית היא עם הצעירים. רובנו מדרבנים אותם להתמחות ולמצוא מקצוע מעניין כבר בראשית דרכם אבל מעשית אין משרות עבודה בשכבה הראשונה הפנויות ליותר מחמישית מהם (אולי פחות כי תוחלת החיים עולה ויעילות היצור עולה) ולכן רובם ימשיכו לנדוד שנים ו"לחפש את עצמם"בלי להבין שבעצם הם לא ממש נחוצים למין האנושי.
מה לעשות?
להפסיק את דת העבודה. הגרף מבהיר בפירוש שלא צריך את כולנו - למעשה לא צריך גם את רובנו. לעודד לימודים, לימודים ארוכים ביותר. לעודד אנשים לעסוק באמנות, טובת הכלל וצדקה. בקיצור לעודד לא לעבוד. לשבור את החיבור הזה בין עבודה מספקת לאדם שמח. ומה עם כל אלו שעובדים כל כך קשה? אולי כדאי להחליף אותם מדי פעם. אולי נעשה תורנות עבודת בניין? בסה"כ 4% מהעובדים הם עובדי בניין זו שנת עבודה אחת מחיינו אם כולנו נעסוק בה. זה רק רעיון ואולי לא טוב אבל רוב העובדים בעבודה פיזית יגידו לכם שהם לא מקנאים בפקיד הבנק והם צודקים (עד גיל 50). מה לעשות? שאלה טובה עוד אין לי תשובה. אבל ברור לי שלדחוף אנשים לעבודה ללא צורך זה לא הפתרון.
רחיצת ידים
נתחיל בהתחלה, רחיצת ידים (מוזר הא?) בגלל גילוי נטילת הידיים חיינו התארכו, זו הסיבה ולא הרפואה המודרנית ולא כל היתר(כמובן שהם תורמים). אם הרופא רוחץ ידיים הוא לא מעביר את רוב החידקים ומציל את רוב חוליו. מכאן התחיל הגידול המואץ במספר האנשים על הכדור, כאן התחיל המעבר מ50% תמותה עד גיל 4 לתמותה זניחה וכאן המין האנושי פשוט עבר לשלב פיצוץ האוכלוסין. מכאן והלאה העניינים מסתבכים, אומות צריכות להלחם על מקורות מזון מים אנרגיה ומחצבים. אנשים צריכים להצטופף ואז מומצאת החקלאות האינטנסיבית והדשן הכימי ויחד איתם פורצת המהפכה התעשיתית. מכאן והלאה רוב הצרכים הבסיסיים של האדם בחברה המודרנית מתמלאים ואברהם מאסלו מאושר.
אבל האדם - כולנו - לא מאושרים. אדם קם בבוקר והולך לעבודה ויושב או עומד או נוהג ואינו מרגיש יצרני. אדם קם בבוקר ורואה איך בעבודתו הוא מנסה לשכנע אנשים לרכוש מוצר שהם לא ממש חייבים או מנסה להציל אנשים שלא ממש צריכים הצלה והוא מתוסכל.
השכבה התחתונה
לא השכבה התחתונה של האנשים - כולנו שווים - הכוונה לשכבה התחתונה בפירמידת הצרכים של מאסלו, זו הכוללת את הצרכים הגופניים של האדם (אויר מים מזון יחסי מין וכו.) בספרות שכבה זו אינה כוללת את ביטחון האדם ואת צרכי ילדיו(חינוך ובריאות) אבל אני אתייחס אליהם מכאן והלאה כחלק מהשכבה הראשונה. השכבה הראשונה במדינות מפותחות מובטחת לרוב רובם של האזרחים. זוהי קביעה בעיתית אבל אני עומד מאחוריה והיא עומדת בבסיס המאמר. הטענה שלי היא שאדם בחברה מערבית וגם ברוב אסיה מקבל את רוב צרכי השכבה הראשונה במהלך כל חייו. קביעה זו אינה מובנת מאליה, מרבית האבולוציה זה לא היה המצב ורק במאת השנים האחרונות (לא בכולה) מצב זה מתייצב. אדם ברוב המדינות היציבות של המאה ה21 יחיה חיים שבהם מזונו מוסדר ומובטח, מים אויר ואנרגיה מסופקים לביתו והתא המשפחתי שלו מוגן.
מי דואג לנו?
את כל הצרכים הללו ממלאים אנשים. אנשים חופרים בארות ושואבים מים, מישהו זורע וקוצר, אחר מגדל בקר וחולב אותו (זה לפעמים אני), אחדים מסיעים את התוצרת לשוק, יש אנשים הכורים פחם במחפרי ענק ואחרים המוציאים ברזל מההר, והטענה המהפכנית במאמר זה היא שכל אלו האחראים לשכבה הראשונה, כוללים בסה"כ פחות מ30% מהעובדים בעולם. כל הייתר לא עושים כלום יצרני עם הזמן שלהם והאבסורד הוא שהם יודעים זאת.
אז מה עושים כולנו?
רובינו פשוט משועממים. ראיתם לאחרונה את החיוך המאולץ של פקיד הבנק? האם אי פעם ראיתם פרקליט מאושר? פקיד סעד שמח? מלונאי עם אור בעיניים? התשובה היא שהם שמחים בחלקם אבל לא רואים בעבודתם שליחות, ובצדק. מקצועות של השכבה השלישית ומעלה בפירמידת הצרכים של מאסלו הם מקצועות שאנשים לא חייבים לעשות, שלא יובן לא נכון הם חשובים לבריאות הנפשית של העוסקים בהם ולפעמים גם לאחרים אבל לא לאנושות. לעומתם שמעתם כמובן על תחושת הסיפוק שבקציר, על השליחות של הרופא או המורה, על היופי שבכריית אוצרות (טוב יופי קצת מוגזם כאן) או על ההרגשה הטובה שבסוף יום בשדה. כל אלו הם הרגשות של סיפוק מביצוע צורך אמיתי של האנושות והן גם עבודות קשות ולא נעימות ברמה הפיזית.
 |
| משק העבודה בישראל לפי הלמ"ס (עיבוד שלי) |
כל אלו כמובן לא נספרים כמובטלים אך לעניננו זה לא משנה, למעשה הם עושים משהו חיובי, הם מאפשרים לאחרים לעבוד.
מה עושים עם כל העובדים הלא נדרשים?
הפתרונות לבעיה הזו ממומשים בימים אלו ברבות מהמדינות בעולם מבלי לשים לב ומבלי לתכנן. אנחנו מאריכים את מסלול האוניברסיטה, ממציאים מקצועות שלא היו קודם, מייצרים מוצרים שאין בהם צורך, מוצאים שיטות שיווק חדשות המצריכות עובדי שיווק חדשים וכו. אנשים רבים נכנסים ל"מערך העבודה" בנקודה מסוימת בלי ידיעה כי הם קובעים את מסלול חייהם ללא אפשרות יציאה למרות שסביבם הם יראו אחרים אשר לא עובדים כלל. אנשים אחרים יעברו מקצועות רבים ללא קביעות או פשוט משיעמום. אבל הבעיה העיקרית היא עם הצעירים. רובנו מדרבנים אותם להתמחות ולמצוא מקצוע מעניין כבר בראשית דרכם אבל מעשית אין משרות עבודה בשכבה הראשונה הפנויות ליותר מחמישית מהם (אולי פחות כי תוחלת החיים עולה ויעילות היצור עולה) ולכן רובם ימשיכו לנדוד שנים ו"לחפש את עצמם"בלי להבין שבעצם הם לא ממש נחוצים למין האנושי.
מה לעשות?
להפסיק את דת העבודה. הגרף מבהיר בפירוש שלא צריך את כולנו - למעשה לא צריך גם את רובנו. לעודד לימודים, לימודים ארוכים ביותר. לעודד אנשים לעסוק באמנות, טובת הכלל וצדקה. בקיצור לעודד לא לעבוד. לשבור את החיבור הזה בין עבודה מספקת לאדם שמח. ומה עם כל אלו שעובדים כל כך קשה? אולי כדאי להחליף אותם מדי פעם. אולי נעשה תורנות עבודת בניין? בסה"כ 4% מהעובדים הם עובדי בניין זו שנת עבודה אחת מחיינו אם כולנו נעסוק בה. זה רק רעיון ואולי לא טוב אבל רוב העובדים בעבודה פיזית יגידו לכם שהם לא מקנאים בפקיד הבנק והם צודקים (עד גיל 50). מה לעשות? שאלה טובה עוד אין לי תשובה. אבל ברור לי שלדחוף אנשים לעבודה ללא צורך זה לא הפתרון.
