הציפוי הדק של התרבות - בראי הקיבוצי

בכל פעם שאני קורא מאמר על הפרטת הקיבוצים מופיע במודגש או ברקע המושג "טבע האדם". מושג שהמינוח היחיד העובר בראשי לגביו הוא מגעיל. האם טבע האדם היה באושוויץ או שטבע האדם חי וקיים בנווה שלום. האם סרברניצה או אוסלו. כל המונחים הללו שייכים לטבע האדם. אני רוצה לראות את האדם במונחי תרבותו. לא מצאתי מי הגדיר את התרבות כ"ציפוי דק של טוב מעל החייתיות שבאדם". כשמביטים על כל פעילויות האדם דרך המראה הזו רואים היכן התרבות משגשגת והיכן היא כושלת. ערי האדם והטכנולוגיה הן ביטוי של עובי רב ביותר לציפוי. המטמתיקה, הריקוד והשירה רוב המעשים הטובים הם הציפוי הזה משמעל "טבע האדם". וכאן נדבר על הטיעון שלי בדבר התרבותיות של הקיבוץ. כל האיזמים הגדולים הם נסיון להסביר ולתת כיוון לעיבוי ציפוי התרבות. הקיבוץ הוא ניסיון מרהיב כזה. הנסיון להיפתר או להדחיק את הצרכים החייתיים של להחזיק יותר ממה שאני שווה או ש"מגיע" לי. הנסיון לתת לחלש ולאפשר לחלש למצות את כוחו, אלו הם האבני היסוד של הרעיון הפילוסופי שמתחת לקיבוץ וזהו הבסיס להתנגדות הקיבוץ ל"טבע האדם". הכשרת הפרטת הקיבוץ בשימוש במושג "טבע האדם" היא בעצם אמירה שהקידמה התרבותית הזו גדולה עלינו. שלא תבינו לא נכון אני לא חושב שקיבוץ הוא הדרך היחידה להיות תרבותי, יותר מזה אני לא חושב שתושבי ערים אינם תרבותיים אלא שהחתירה לתרבות גבוהה יותר בקיבוץ היא חתירה אמיתית בכיוון מעניין. זהו לא הכיוון היחיד אליו מתפתחת התרבות האנושית אך כרגע בכיוון הזה מתרחשת נסיגה גדולה וחבל.